את הפוסט הראשון שכתבתי במה וזה הקדשתי להכרות שלי עם ההורס.
ניחוחות של תחילת סתיו שררו אז באוויר העיר שלנו ודרכנו הצטלבו במפתיע. רוחות ראשונות של ספטמבר הפציעו בחשכה, איימו לטרוף הכל שוב וליבי כבר כסף לימים אחרים. בדיעבד אני מבינה שכלל לא ציפיתי לזה, לא זימנתי את זה ולא חיפשתי את זה בנרות, אפשר לומר ששיחררתי ונתתי לתסחופות העולם לעשות את שלהם.
מבלי לשים חלפו שנתיים.
השנתיים האלה לא חלפו ביעף ללא סיבה, הן התנהלו ככה כי הייתי שם. חברתי הטובה יונה, מחזיקה באמונה שהיום כמעט ולא נמצא אנשים שחיים בהווה. בעוד רובנו עסוקים בטעויות העבר או בה טומן לנו העתיד, מעט מאד עוסקים ברגע הנוכחי אותו הם חווים.
אני הרגשתי שהייתי שם. בכל ריב בכל דמעה ובכל צחוק ובכל מבט מלא אושר.
ה'להיות שם' הביא אותי לנקודה בה אני מרגישה כל רגש ומריחה כל ניחוח ומכאן הזמן עבר מהר. אחרי שנה של זוגיות החלטנו לטוס לאמסטרדם ורומא. אחרי שבוע באמסטרדם הקרירה הפלגנו לרומא הבנויה שם גילינו שזה לא זה. לא ממש נהננו ולא בדיוק הבנו מה אנחנו עושים ולמען האמת גם לא הצלחנו להנות כל כך אחד מן השניה. דברים התחילו לקבל סימני שאלה ואני התחלתי לחשוש שמא עשיתי טעות. עברנו תקופה קשה מאד, אני אפילו לא מוכנה לספר עליה שמא מישהו או משהו יחליט להזכיר לי כמה קשה היה.
כשהיינו צעירים ונטולי דאגות
בגרות היא התמדה, הצמדות למטרה על אף התנגדות ועל אף כשלונות בדרך. בגרות היא היכולת להתמודד עם אי נעימויות ואכזבות מבלי להתמרמר. כי היו דברים שוויתרתי עליהם. אולי עשיתי טעות ואולי זה הדבר הכי טוב שעשיתי לעצמי אבל אני יכולה להגיד, שאני ידעתי שעל זה אני לא מוכנה לוותר. כשרואים משהו טוב צריך לאחוז בו חזק ולא לוותר גם כשקשה. דווקא ברגעים שטוב אפשר לשחרר ואם זה MEANT TO BE זה יחזור אליך מהר ממה שחשבת.
השנה החלטנו לטוס לברלין, שם הרגשנו שעשינו החלטה טובה. השמש הייתה לטובתנו ואפילו התארחנו אצל חברים וחסכנו את דמי המלון, יכולנו להנות קצת יותר מבלי לחשוב על דברים מטרידים כמו האם הסדינים יהיו צמודים למזרן או לא. לא הפרזנו בקניות ונהננו דווקא מהמקומות הקטנים והלא מוכרים, חגגנו יום הולדת וחגגנו יום חברות ולבסוף הגיע היום בו צריך ללכת. נהננו כל כך שאפילו ויתרתי על המחשבות של 'האם הוא יציע לי בברלין'. ידעתי שהטיול הזה היה מושלם גם בלי הצעת נישואים.
אבל ההורס הזה, הוא לא פרייאר. הוא מכיר אותי כל כך טוב ובאמת ידע שאני חושדת ולכן לא עשה שום דבר מפליל לאורך כל הטיול, יותר מכך הוא אפילו הסתכן ושם אצלי בתיק הגב את הטבעת מספר פעמים ואני כמובן לא חשדתי בכלום.
הגיע היום האחרון. אנחנו כבר ארזנו מזוודות ואפילו הייתה לנו חצי שעה מיותרת. ברגע של קלילות הוא מציע לי להצטרף למרפסת לפרידה אחרונה מהעיר. אני מסכימה ותוהה ממתי הוא כל כך רגשני ומצטרפת למרפסת בקומה ה-18 מול האלכסנדרפאלץ.
הורס!
לפתע הוא כורע ברך ואוחז בידי הרועדת. את המבט בעיניו לא אשכח לעולם. ברק קסום עטף את אישוניו הירוקים, הצלולים והוא נראה ברור כמו ערוץ HD. הרגשתי שאני בקרוסלה וכל הנוף היה חד, רוח נעימה נשבה ולא הצלחתי להוריד ממנו את מבטי. הוא אמר מה שאמר, שאל מה ששאל ופתאום שמעתי אותי אומרת בקול רם 'ברור'!
מכל המצב רוח הטוב שעטף אותי נהנו בעיקר דיילי ודיילות אל על בטיסת UP שהחזירה אותנו לארץ, וגם אנשים רנדומלים ברחוב שלא ידעו שפצצת האושר הזאת היא מאורסת טרייה, אבל אני אחלה עם זה. רק דבר אחד החלטתי כבר מזמן, שאני לא אהיה מאלה שאומרות 'בקרוב אצלך'. אני החלטתי שלכל חברה שאני רוצה לזמן לה זוגיות מעתה והלאה אומר 'בשעתך, אצלך'. כי כל אחת והזמן שלה.
הטבעת
// גינת מויאל
את כל התכשיטים (חוץ מזו עם היהלום) ניתן למצוא באתר WWW.HOTCROWN.COM