תחנות הרכבת בארץ הן שום דבר לעומת התחנות הפסטורליות שבדרך כלל מתארים בסיפורים. אירופאיות כאלה, כאילו הן ככה בשביל שייטיבו לתאר את ההדר האדריכלי שלהן. הן טעונות כמו אומנות מודרנית באינפורמציה שהופכת את המהות שלהן עם הנראות הזו למן קלף, אלמנט ציורי. כזה שאני חייבת לצלם בכל מקום.
תחנות רכבת בסיפורים הן כמו הזמנה למסע. כמו תחנות רכבת באירופה, עם ההתרגשות שלפני הפסטיבל שעוד רגע תדרוך בו או עיר חדשה, חבר שלא ראית המון זמן ותמיד ישאר חלק ממי שאתה, כמה שנים לא נפגשנו. כמו אנדרטאות של רגש ומוטוריקה עדינה וגלגלי שיניים.
גם בהודו יש להן קטע. עזובות, ריקות ונטושות או מפורקות עד אפס מקום בהרים של אנשים וחזירי בר. תרבות שמתנסה במרחב ובזמן. כמו קסם צבעוני ובלתי יאמן.
ורק בארץ לא. רציתי למצוא ריגושים של ילדות בנסיעת רכבת, יש לי חולשה לנסיעות על מסילה וכבר התכוננתי למשהו. כמו טראם בליסבון, מן חשמלית קטנה שעולה ויורדת עליות תלולות. התכוננתי להישטף בנוסטלגיה או רומנטיקה או משהו חדש, אבל תחנת הרכבת נראית לי נטולת יחוד, חסרת מעוף. איך אני אמורה להתרגש, איך אני אמורה לאסוף את הרגע לקופסת ה-"רגעים לכתוב עליהם, אחרי" ולהצדיק את הלפטופ ששוכב בתיק תחת היומרה של חיפוש חוויות ותיעודן; אני מאוכזבת. העצמי היוצר שלי פותח עיניים, ממלמל משהו מעליב וחוזר לישון. יכולתי באותה מידה להיות בבניין ממשלתי, במועדון הנוער של רחובות או במפרסת הענקית של מס הכנסה – העצמי היוצר שלי לוחש שנראה כאילו שבמס הכנסה החליטו שלאספרסו בר שבמרפסת הם יקחו רק עובדים שאמרו בראיון הקבלה שאין להם תוכניות לגלגול הזה.
הרכבת מזכירה לי טיסה מיוחלת לחופשה מינוס הזוהר והציפיה. המוח הויזואלי שלי מתעקש שיש קשר, המסלול הכחלחל הזה בין הכיסאות, ההנאה להכנס למכונה ופתאום להיות במקום אחר. אבל זה לא טיסה לחו"ל, טיסה לחו"ל היא טיסה לחו"ל. הרכבת בארץ היא כמו החנות היקרה מידי של סטימצקי בטרמינל לעומת טיסה לחו"ל. עדות לחיים במקום הזדמנות לתנועה. כבדה, מונוכרומטית, איטית, היא אף פעם לא מתרוממת. עד שהיא יוצאת מהתחנה היא כבר מאיטה לתחנה הבאה. כמו תיכוניסט חסר מוטיבציה בשיעור ספורט. יש לה שיא קצרצר ולא מספק והיא חוזרת לפריפריה. זה עושה לי דאון.
אני מגיעה לתחנה אחרי ביקור קצר במקום רחוק-קרוב, עומדת ובוהה בה בודדה באמצע המדבר. היא הבודדה. אני כבר יודעת שאני אכתוב את המילים האלה. אולי זה המדבר. אולי התלישות הזאת של תחנת רכבת באמצע כל זה. תסביך הבדידות מחריף משום שהוא נכון. רכבת יחידה חולפת במהירות מקצה אחד של התחנה לקצה השני. 
.
זמזום מחזיר אותי חזרה למדבר וחם כמו בימים האחרונים של הקיץ הישראלי שלאגו שלו עוד אין את מה שצריך כדי שהוא יקח את עצמו מפה ויניח לרוחות הסתיו להפוך את הרקע לקצת יותר רומנטי. אולי אני אשתול פה איזה עץ שפורח כל הזמן ולא דורש הרבה תחזוקה. משהו שיתן לאנשים תקווה לקראת המסע שלהם, יהיה זה אשר יהיה. משהו שאפשר יהיה להתגעגע אליו כשנוסעים. שיתן תחושת אכפתיות, של חו"ל, של הרפתקה. כמו בסיפורים.
// נגה רימון