שעון מראה שש. כמעט
הזמן אינו משחק לטובתי. אם רק לא הייתי פוגשת את הבחור ההוא בדרכי לשם, חמש דקות של שיחה שמובילה לכלום ושום דבר היו נחסכות ואולי היה לי עכשיו קצת יותר אוויר. אני מגיעה מתנשפת אל דלפק הקבלה אחרי שרצתי מחצית הדרך. שונאת לאחר. מעיפה מבט חטוף אל עבר שעון היד. דקה לשש. יש! הגעתי בול בזמן.
"שלום, אני מוזמנת לדיון בשעה שש".
אני פונה אל הבחורה הממושקפת שמאחורי חלון הזכוכית, תוך שאני מנסה להסדיר את הנשימה. גאד דמט, שלושה אימונים בשבוע, גם אירובי גם פילאטיס, לא אמורים להכניס אותי לכושר? עוברת בראשי המחשבה. הבחורה אינה טורחת להרים אליי מבט ורק מצביעה על ערמת הדפים המהודקת שעל שולחנה.
"תבדקי בבקשה אם את ברשימה, גבירתי".
למי קראת גבירתי? אני רוצה לשאול אותה אך שואלת את עצמי. אז נכון שאני כבר לא בעשור השלישי אבל תמיד חשבתי שיש לי גנים טובים. טוב, נו מילא. הרי במילא היא לא ממש הסתכלה למי שעומד מולה.
מפה לשם, זומנתי לדיון בבית המשפט לתביעות קטנות. גבר גדול יצא קטן כשפגע בי עם הרכב והחליט לשים גז ולברוח במקום לבלום. למען הסדר הטוב של הלך הדברים, אבהיר שאני מחבבת בתי משפט רק בטלוויזיה. ואם אפשר, אז שידברו שם אנגלית. שם בטלוויזיה יש עורכי דין מנוסים ויש מושבעים ויש נאומי סיכום ובעיקר יש זוויות צילום מחמיאות. בבית המשפט שבו אני הייתי, זה קצת… איך לומר? פחות.
אז אחרי שניגבתי את אגלי הזיעה שעיטרו את מצחי, הסתבר לי שדיון בבית משפט הוא לא בדיוק פגישה לסגירת עסקה עם לקוחות. השעה בה נקראתי להגיע היא בגדר המלצה בלבד. בפועל, הדיון אינו מתחיל בזמן שנקבע. בדיעבד, הדיון התחיל רק אחרי שעתיים של המתנה. ובכן, בא לי למות. לצד אנשים זרים, אני יושבת בספסל צר כניצבת בסדרת דרמה משפטית ישראלית, לא מאוד עניינית וגם לא איכותית במיוחד. כזאת שעם תקציב מוגבל. מאוד מוגבל. השחקנים לא נאים, הקלדנית רחוקה שנות אור משנות העשרים היפות והשופטת…? האמת, דווקא חמודה, למה להעליב סתם.
לא בדיוק ככה. פחות, פחות
הזמן עובר בעצלתיים ואפילו הסוללה של הסמארטפון מתחילה להראות סימנים של עייפות ומתריעה שהיא במצב קריטי מלהירדם. בתום שעתיים של ישיבה רצופה, בהן הרגליים כבר איימו לאבד תחושה, שמי נקרא לפתע אל חלל החדר. או, הגיע תורי. אני קמה ממקום מושבי במהירות הבזק, כאילו לא עמדתי לאבד הכרה מרוב שעמום בדיוק לפני דקה.
"כן, גבירתי. במה מדובר?", אומרת השופטת.
את רצינית איתי? אני רוצה לשאול אותה אך שואלת את עצמי. חבל, כבוד השופטת, עכשיו אני כבר ממש לא חושבת שאת חמודה.
חמש דקות של ברברת מהצד שלי ועוד חמש דקות כאלה מהצד שלו הספיקו לשופטת כדי להכריע בעניין ולגרום לי לחבב אותה שוב. יכול להיות שטעיתי כשלא בחרתי בלימודי משפטים? אני מהרהרת בזמן שכתוב הפרוטוקול. אף על פי שההחלטה בדבר צדקתי הביאה אותי למחוזות חדשים של אושר, לא חדלתי מלרעוד כל הדרך אל פסק הדין. לא ברורה הסיבה אך דבקה בי התחושה שכמו עלוקה מוצצת דם, המקום כשלעצמו שואב אט אט את התמימות ממני בכוח. כל משפט שני שרוצים לומר חייבים קודם להוכיח. אין מקום למתן תשובה כמו "וואלה כבוד השופטת, זה מה שקרה". ובכלל, כל הרעיון שבן אדם אחד ויחיד יחליט למי מבין השניים להאמין, נראה מופרך וחסר הגיון לחלוטין.
אני יוצאת החוצה אל החושך, אוחזת בהעתק מודפס של פסק הדין בגאווה כמו זוכה אוסקר האוחז בפסלון המוזהב בזמן נאום התודה, ומתמלאת עונג כאילו הרגע קיבלתי שיחת טלפון מאראלה. אז אני בהחלט מודעת לעניין שאולי עם הזמן הברכיים הרועדות כבר היו נרגעות, ואין ולו צל של ספק שתחושת הניצחון הותירה בי אופוריה לכמה שעות טובות. אך עדיין, עורכת דין, אין שום סיכוי שאהיה. מה אעשה, לא טיפוס של חליפות.
// לימור ישעיהו