אתם מכירים את הקטע הזה שבכל סיטקום אמריקאי תמיד יהיה את הפרק הזה באמצע העונה השלישית שמחזיר את הצופים אל התקופה שלפני הסדרה? פרק כזה שמסדר את ההתרחשויות ומסביר איך כל חברי הסדרה בכלל הגיעו למצב שהם גרים אחד עם השנים?
אז לרגל חגיגות השנה שלי ב"מה וזה" החלטתי לקחת אתכם במסע בזמן לימים הרחוקים שבהם עדיין לא הייתי בלוגר אלא סתם אחד שכותב פוסטים בפייסבוק להנאתו.
השנה היא שנת 2013 ואני נראה פחות או יותר אותו הדבר. אני שוכב על החוף בתאילנד ומסביר לבחורה שלידי שאני רואה חשבון וכותב מדי פעם. "מדי פעם?" היא שואלת ואני מסביר לה שאני כותב כל מיני סיפורים קצרים בפייסבוק. היא הסיתה את השיער שלה שמאלה בצורה שמבליטה את הפנים היפות שלה, חייכה חיוך מלא שיניים, קרצה לי והבטיחה לעקוב אחרי אבל האמת היא שלא שמעתי ממנה יותר אחרי שהיא הביסה אותי בפינג פונג.
עברו שבועיים, וכשחזרתי ארצה קיבלתי טלפון שמסביר לי שכבר לפני כמה ימים הפוסט הראשון שלי הועלה ל"מה וזה" ושאם בא לי אז אני יכול לקדם אותו בפייסבוק ולהתחבר לקבוצה מלאה ב-200 ומשהו בלוגרים שאמנם מעט צעירים ממני אבל הם לא מבינים הרבה באיך שומרים על הכסף שלהם אז אני אוכל לנצל את זה ולעשות עליהם קופה בעבודות פרטיות. זה לא קרה, אבל השגתי מהם המון לייקים במשך השנה.
התחלתי לכתוב וזה הכי כיף בעולם. היו לי כבר כמה סיפורים בקנה, מיליון רעיונות בראש והתלהבות של ילד בחנות ממתקים. הפידבקים התחילו להתאסף ופתאום, ברגעים שאתה הכי לא מצפה להם ומהאנשים שאתה הכי לא מצפה מהם, אתה מקבל הערכה שמצליחה לרגש אותך. הערכה אמיתית, נטולת ציניות ובעיקר כיפית. התחושה שמישהו אוהב את היצירה שלך גורמת לאדרנלין שקשה להסביר אותו במילים.
אחת מנקודות השיא של השנה – הפירגון של המשרד שלי. אחת מהנקודות המביכות של השנה – אנשים שמזהים אותי במעלית בעבודה וחושבים שאני עידו מוסרי
ניסיתי לסכם את השנה שהיתה ובהיותי בחור של מספרים במובן הלא מיני של המשפט, ניגשתי קודם כל לנתונים היבשים. 12 חודשים מאז שהצטרפתי לבלוג, 15 פוסטים שונים (כולל שניים שהקלטתי), שלוש מדינות, 42 תמונות, 55 חברים חדשים מהבלוג ועוד כ-250 חברים/עוקבים שהצטרפו לאחר מכן. 41 נמענים שמקבלים מייל כל פעם שאני מפרסם פוסט, כ-1000 לייקים מצטברים בפייסבוק ועוד כל כך הרבה דברים אחרים שנלווים לכך שהיום אני ממש מזוהה עם הבלוג הזה.
כמו למשל הקהילה החדשה, הצעירה, התומכת והאוהבת שקיבלה אותי אליה, מתעניינת בי כשאני לא כותב, משחקת אותה מופתעת כשאני חוגג 32, מוציאה אותי לבלות ואפילו לוקחת אותי לטעימות יין וגבינות. אף פעם לא חסרו לי חברים אבל שנה אחרי שהתחלתי לכתוב באתר וכמות החברים שלי התרחבה בצורה ניכרת. יש בקבוצת הבלוגרים הזאת אנשים סופר מוכשרים, סופר רעבים וסופר יצירתיים ואני באמת מרגיש שאני לומד. וזה באמת לא מעט בגילי.
עשיתי השנה גם דברים שאני לא גאה בהם ובדיוק באותה שניה היה שם גם צלם… (צילום: איל מרילוס)
התחלתי לכתוב באתר בשביל שאכריח את עצמי לכתוב בתדירות גבוהה. בחודשים האחרונים זה ממש לא פשוט לי. הרף שאני מציב לעצמי עולה ועולה, הנושאים לכתיבת פוסט הופכים להיות מאתגרים יותר לאחר 15 פוסטים והזמן, כרגיל, הופך להיות מצרך בעייתי מאוד כי אם אתה יושב לכתוב פוסט אתה, בהכרח, מוותר על להקדיש זמן לדברים אחרים. והיום, יותר מבעבר, יש כמה דברים שאני מאוד רוצה להקדיש להם זמן.
אז עברה שנה, וזה מסתדר יופי עם תחילת השנה העברית החדשה. אז מה נאחל לשנה החדשה? קצת מוזה, המון רעיונות וזמן. לא יזיק קצת זמן וזה.
לפעמים הם אפילו שולחים לי מחברות כדי לוודא שגם אנשים בגילי יוכלו להתבטא בעולם האלקטרוני של היום
//טמיר זוארץ