לפעמים אני מרגיש שאנחנו צריכים להיפרד, אבל הפחד שלא תהיי שלי חונק אותי. אז אני כותב לעצמי מה יקרה כשניפרד, כדי לקיים לי מציאות דרך מילים ולא דרך מעשים ואז אני מבין כמה אידיוט יכולתי להיות.
למה אידיוט? כי אני אכנס לדירה שלי לבד והאור יהיה חשוך, לא משנה כמה אסיט את הוילון ואדליק כל נורה בבית, החושך ישלוט, ישרור תוהו ובוהו בלעדייך. אני יודע את זה. למרות שאת המבלגנת הראשית.
אשב בבלאגן הזה ולא תהיה מי שתעיר לי להפסיק להשאיר כפיות פלסטיק בכיור, הרי מה הבעיה לזרוק אותם לזבל? ו"למה כוסות הנס של כל השבוע עדיין לא שטופות? זה בול שנייה!" היא אומרת ותוך כדי שוטפת אותם ואני זרוק על הספה עם גופייה ומכנס קצר אסתכל עליה ואחייך ואמשיך לעשן כשהיא מביטה בי ועושה תנועות מצד לצד עם הראש.
(מתוך: visualphotos.com)
אני מזמין אותה אליי, כמו איזה שייח סעודי על הספה, תופס אותה חזק ומנשק את הבטן הרכה שלה. "מה את רוצה שאני אכין לך יפה שלי?" אני אומר בקול מתחנף. כיף לי להכין לה, האושר הכי גדול שלי הוא לראות שהיא מאושרת, שהעיניים שלה שמחות. זה יותר טוב לי מכל דבר בזוגיות איתה. שהיא שמחה.
ולמה עוד אידיוט? כי כשאני ארצה לצאת בסוף השבוע, אני שוב אתקשר לכל החברים הרווקים שנשארו, 'בואו נצא! היום הולכים לשתות!' אני אנסה להזרים אותם וזה לא יצליח, הם עייפים מדי, סטודנטים מדי, כל מה שהם רוצים זה להביא את הזיון הקבוע שלהם שוב לשעתיים שלוש.
תוכנית ב', אתקשר לחברים עם החברה, שיגידו לי ש"וואלה היום בעייתי, קבעתי לעשות עם דנה, ציפי, יעל משהו" ואני אקלל אותם בלב ואבין אותם בטלפון ואגיד להם ש"סגור, פעם אחרת". אעבור לתוכנית ג' שהסיכוי שלה הוא כמו הסיכוי שעומר אדם יזכה באירוויזיון ומתקשר לחברים הנשואים ואומר להם ש"וואלה כבר חצי שנה לא ראיתי אתכם, בא לכם לעשות משהו? לצאת קצת, לדבר, ברגוע?". וכמובן שהתשובה היא לא, אבל אם בא לי "אני והאישה מתכננים ללכת לאיזה טיול בירושלים שבוע הבא, אז תעדכן אותי אם אתה רוצה להצטרף" והנה נהייתי גמ'ח של איש אחד. נזקק יציאות.
(מתוך: visualphotos.com)
הלוואי היא הייתה כאן ליידי. הייתי יוצא איתה לכל מקום, לכל סרט שהיא תבחר, לכל מסעדה שהיא תרצה, לכל אותם רעיונות שהיא הציעה ודחיתי בטענת עייפות, לימודים, עבודה.
אקום בבוקר ואף אחד לא ישאל לשלומי? כל טלפון ב-90% מהמקרים זה מאמא. שתשאל מה איתי ואם אכלתי ו"נו יש משהו חדש כפרה, יש מישהי? תשמח את אמא שלך" היא תגיד בטון האימהי והדואג לילד שאף פעם לא יתבגר לה. ואני אענה לה שלא ושלא תדאג. אדאג בעצמי.
לא תהיה מישהי שתדאג לי מספיק כדי לצעוק עליי שאתחיל לדאוג לעצמי, שאני עובד יותר מדי, חושב יותר מדי, לומד קצת. מישהי שאיכפת לה מה עובר עליי ואיכפת לה איך לשמח אותי וזה כל כך אגואיסטי כל מה שכתבתי עד עכשיו. אני מדבר רק על איך אהיה עצוב כי היא לא תהיה וכאילו זה לא משנה מי היא. העיקר שתהיה. אז לא. היא כל כך טובת לב, ואני כל כך לא ראוי לה. היא נחל זורם של רגשות חיוביים ואני מפל, שרק זורק מעליו את כל הדברים הטובים שמגיעים אליו, רק העשבים השוטים נשארים בי מפעם לפעם ועוצרים מעט מהמים. היא הנסיכה העדינה, זאת שאם היא תדע שאני עייף היא תכבה את האור בדירה תגיד לי "תירדם כמה דקות ואז תיקח אותי" ובכלל תתן לי לישון עד הבוקר כשהיא חוזרת הביתה במונית. זו אצילות. אני כל כך מסובך שאני צריך לומר כל בוקר 'מודה אני' שהיא איתי, עדיין.
הנה פרקתי, הוצאתי מילים שנמצאות אי שם בתוך חדרים נסתרים בלב שפוחדים לפעום בי. פעם בכמה זמן אני מתמודד איתם כדי להבין את הנפש הסבוכה שלי. עד לפעם הבאה, כמה טוב שהיא שלי, כמה טוב שאני כותב מציאות אחרת כדי להבין שטוב לי במציאות האמיתית.
// שגיא אליהו