פתאום אני קולטת שהתבגרתי. לא משתמשת במונח זקנה, כביכול. אבל אני מתחילה להרגיש את זה. בגוף. קשה לו. לישון על מזרן מתנפח, או רק חמש שעות בלילה. להעביר יום בנסיעות וטיסות ממקום למקום. פתאום מרגישים כאבים במקומות מוזרים. פתאום יש רגישות יתר. פתאום יש סימנים מתחת לעיניים וקפלים בעור וכל דבר שמכניסים לגוף משפיע.
ולא רק בגוף. גם בנפש. היא מתחילה להרגיש את כל הפגיעות, את כל החתכים, את כל האנשים שנגעו בה. זה כבר לא מחליק ממנה בקלות. היא משתנה עם כל זעזוע ומצד שני איתנה ולא מתפשרת. לא כל מי שרוצה להיכנס מתקבל פה בברכה. היא זוכרת לא רק את הדברים הטובים כמו פעם אלא משתמשת בדברים הרעים ובונה מהם חומה.
וגם הראש. פתאום התחיל לחשוב ולחשב קדימה. לא עוזר לו המשפט "קארפה דיאם". ופתאום יש שיקולים חדשים, דברים שמעולם לא נכנסו למשוואה. כלכליים, מהותיים, זוגיים ועוד מיני מיניים. וכל החלטה שצריכה להתקבל מקבלת משקל כבד כי מה אם לא אבחר את הבחירה הנכונה. ולאחר כל החלטה אני חושבת מה אם הדרך השניה היתה זאת שהתאימה לי יותר.
וזה בא בבת אחת. מאיפה התגנבה אלי הזקנה פתאום, כביכול. אני פתאום מרגישה שלפעמים אני לא מכירה את מי שכותבת פה. לפעמים אני לא בטוחה שאני מסכימה איתה.
אמא אמרה לי שלא כדאי לי לריב עם עצמי, כי בסוף אני תמיד צודקת.
סבתא אמרה לי שלדאוג זה כמו להתפלל לדברים שאני לא רוצה שיקרו.
אני מאחלת לעצמי שאדע להתבגר בחן.
להמשיך לנסוע ולטוס ולישון במקומות חדשים. שאוכל להרשות לעצמי לא לישון על מזרונים מתנפחים. שאדע לא לזלזל בהם. שאמשיך להרגיש את הגוף שלי, גם אם זה קצת לרעה, לפחות אני מרגישה אותו. שאדע לשמור עליו. שאצליח לאכול את כל מה שבא לי. במידה. ולעשות ספורט. במידה. שאהיה מרוצה מאיך שאני נראית כדי להרגיש טוב ככה שזה ישפיע באמת על איך שאני נראית.
להמשיך לגבש את הנפש שלי. להכניס אנשים אליה ולחיים שלי. אבל שאדע גם לסנן. שאדע שלא לכולם מגיע פשוט לשחק איתה. ושאוכל להיות פתוחה מספיק כדי להכניס את מי שכן מגיע. שאמשיך לצבור חוויות שלא משתמעות לשתי פנים ואזכור לתייג אותן תחת הפנים הנכונות. שאזכור את החוויות הטובות ואצבור עוד מהן ושלא אפחד לחוות גם כאלו פחות טובות ואשתמש בהן ללבנים לבנות לעצמי שביל, אולי צהוב.
להמשיך לחשוב. עם שיקולים חדשים או ישנים. לא לפחד להכניס שיקולים חדשים לחיים שלי. להבין שמי שהייתי פעם אמנם חשוב אבל לא בהכרח מגדיר את מי שאני היום. ושלפעמים להמציא את עצמי מחדש לא אומר לשקר לעצמי או לאחרים אלא פשוט להיפטר מדברים שכבר לא עובדים. גם אם הם היו שלי. ולא לפקפק בעצמי ולהיות יותר החלטית ובטוחה בדרכי. ואם כבר קיבלתי החלטה, לא לחתור תחתיה ולהיות שלמה עם הביצוע.
לדעת שאני משתנה, אולי אפשר לקרוא לזה מתבגרת. וזה בסדר. כי זה עלול להתאים לי. ולהכיר לעומק גם את מי שאני הופכת להיות ולא לבטל כל שינוי כי הוא מביא איתו חוויות חדשות.
להקשיב לעצמי. אבל לא לפחד לא להסכים.
לדאוג פחות. אבל גם קצת לדאוג לעצמי.
ובעיקר, שתהיה לנו שנה טובה.
// שירה פריגת