יום שלישי בערב, 19:55 ליתר דיוק, אני מדדה הביתה לאחר נסיעה מיום עבודה ארוך בירושלים. לאורך כל הנסיעה ראשי פגש את שמשת המכונית יותר מפעם אחת ונחלים של רוק עשו את דרכם אל החולצה באזור הכתף. ככה הייתי עייף.
כשאני מגיע אני מגלה שכולם כבר בחדר, אני צועק "יש!" בלב על שפספסתי את ארוחת הערב והמקלחת, אבל עוטה פרצוף לא משכנע של אחד שמצטער על כך. נכנס לחדר של הילדים וענבל מסתכלת אליי במבט עצבני/כועס/רושף/רגיל של אישה. "תקרא להם סיפור, אין לי כוח". האמת ששמחתי, בכל זאת, לא ראיתי אותם כל היום ואני לא רגיל לזה.
כבר שמונה וחצי, אני משאיר אותם בחדר ובא להודיע לענבל שהיא דרושה לאמירת לילה טוב. היא כבר לא מסוגלת וזה לא מתאים לה. אני שואל אותה אם הכל בסדר והיא עונה לי שכבר שעה שיש לה כאבים. כל כמה זמן אני שואל, היא לא מדדה.
לא הולכים לבית החולים בלי לפחות איזו תחבושת
כשהיא כבר מודדת אנחנו מגלים שהממוצע עומד על משהו כמו חמש דקות בין כאב לכאב, בשלב זה אנחנו עוד לא קוראים לזה צירים בשביל לא להקפיץ את הסבתות כמו שעשינו מוקדם יותר השבוע. אם היינו בסרט הוליוודי הייתי ממש נלחץ עכשיו והיא הייתה מרגיעה אותי, הייתי רץ לאוטו עם תחתונים או משהו כזה, הופך להפוגה קומית. במקום החלטנו להתחיל להתארגן לתזוזה בהילוך נמוך: מקלחות, דברים אחרונים לתיק, קפה מעורר וטלפון מכין לסבתא, שתבוא לשמור על המצחיקים.
הסבתא, על הילוך חמישי, הגיעה תוך חמש דקות, לה זה לא משנה שזו כבר פעם שלישית. החלטנו לסיים את הקפה. הדודים של הילדים מתקשרים כבר מבית החולים, מקרה קיצוני של עגלה שנרתמה לפני הסוסים.
אחת-עשרה בלילה, עומד על שולחן קטן בחדר ההמתנה של חדרי הלידה מנסה למצוא שידור של ליגת האלופות בטלוויזיה נטולת הממיר. לא מצליח. יש משהו שלא עוזב אותי מהרגע בו נכנסנו בשערי בית החולים וולפסון, הכיעור. זה מבנה כל כך מכוער עד שכיכר אתרים הייתה מרגישה מאוד נוח לידו.
אחות מקבלת אותנו, אני קורא לה דוקטור מרוב שאני עייף, היא לא מתקנת. מוניטור ומקבלים פס לחדר לידה, לא באנו סתם, הדודים נשארים בחוץ.
03:23, הוא בחוץ. לא היה נורא, לפחות לא לי. אפשר כבר לחייך, נשיקה שכולה הערצה לזאת שהתאמצה באמת וסיבוב דאווין עם הרך הנולד בתינוקייה.
צריך לשים את הדברים על השולחן: תינוקות לא נולדים יפים, מקסימום ברורים. אבל לא ממש אכפת לי, אני הולך עם העגלה כמו טווס, נותן לכולם לעשות את הקישור המשפחתי בין הקטנצ'יק לזה שמסיע אותו, משוויץ קצת בצמידים הלבנים ששמו לי על היד, אחד כשהגעתי, אחד קצת אחרי שהוא הגיע.
אני עוזב אותו לכמה דקות, חוזר לראות מה עם האמא, היא קצת כועסת שעזבתי אותו אבל סולחת לי, צריך ללוות אותה למחלקה.
היומיים הבאים מלאים בהתרגלות לעובדה שאשתך הפכה פתאום למסעדה שפתוחה 24 שעות ביממה, לשני אחים גדולים שפוגשים את אחיהם הקטנטן בפעם הראשונה, לאנשים שלא מבינים את הקונספט של וילונות ובטוחים שגם לא שומעים אותם מאחוריהם, לכאלה שהבכי של הילד שלך מפריע להם לפצח גרעינים בשקט עם עשרות החברים שבאו לבקר. ובמשה מאולמי קליספרה שבא לתפוס קורבנות פוטנציאלים לברית "הכל כלול".
שישי בצהריים, נכנסים הביתה. זה לא קורה הרבה פעמים בחיים שאתה נכנס למקום ובאמתחתך מישהו שהכניסה הזו הופכת אותו רשמית לבן בית, לחלק מהמשפחה. חדש לנו הרעיון הזה של חמישה. מזל שאהבה היא לא נתון חשבוני ועכשיו צריך לחלק אותה בין יותר אנשים. מופלא בעיני איך אתה מקבל עוד מנה גדושה שלה ונותן אותה למישהו שלא הכרת עד לפני כמה שעות.
כששואלים אותי מה אנחנו רוצים שיביאו לנו מתנה, אני עונה: שעות שינה.
ברוך הבא.
//מור שפיגל