כל ההחלטות קשות. נכון, זה לא המשפט המקורי, ההוא שכולנו מצטטים כשמישהו מספר לנו שהדבר החדש הזה שהוא התחיל לא כל כך מצליח, אבל הוא נכון לי יותר. לקבל החלטה שיש לה השפעה גדולה על החיים שלי היא משימה לא פשוטה בכלל. בעיקר כשהיא מגיעה בתקופה עמוסה רגשית שמציפה את הנפש. הרי החלטה מובילה למעשה ומעשה יכול להוביל לבלבול ובלבול יכול להוביל לבלאגן, ומי צריך עוד בלאגן בחיים שגם ככה נראים כמו ציור של פיקאסו בתקופת הקוביזם?
בשנה האחרונה קיבלתי, שלא מבחירה, כמה החלטות שהוחלטו בשבילי. כשאת לא מחליטה את ההחלטות שלך בעצמך, אלא מקבלת את המציאות כי היא פשוט ככה, מציאות, את נאלצת להתמודד איתה מהר ממה שתכננת. אחרי שלושה חודשים של החלטות שהוחלטו בשבילי הגיעה החלטה אחת גדולה, אחרונה, שלא הייתה שלי, סגרה את שלושת החודשים הקשים ביותר בחיי והפכה את החיים לתמונה כזו, של פיקאסו. מן פאזל שכל אחד מהחלקים שלו זרוק במקום אחר והם לא מצליחים להתחבר.
מאותו היום ההחלטות הפכו להיות קשות יותר. לפעמים היה קשה להחליט לקום בבוקר, לפעמים היה קשה להחליט דברים חשובים יותר. אחרי תקופה ארוכה של מציאות מבולגנת, הצלחתי להבין שאני צריכה התחלה חדשה. כזו שאני אחליט עליה.
כשהחלטתי, וסיפרתי לאנשים שהיו צריכים לדעת על ההחלטה הזו, הצלחתי להרגיש סוף סוף שמשהו זז שם בפנים. שהאחריות חוזרת אליי ושאני בוחרת בעצמי. וההחלטה הייתה קשה. לוותר על מקום ששמר עליי בתקופה קשה ועל דרך שחשבתי שנכונה לי, לעצור ולחשוב על דרך אחרת. מבלי להחליט יותר מדי עמדתי מול החלטה גדולה יותר, החלטה על שינוי דרך ועל התחלה חדשה, כזו שכנראה תהיה טובה לי.
האיש שלצידי היה שם. הקשיב, תמך, התעניין, דאג, הבין. ולפעמים קשה להבין מישהי שלא כל כך בטוחה לגבי ההחלטות וההתחלות שלה. מישהי שהמציאות שלה נראית לפעמים כמו פאזל שהורכב לא נכון ועכשיו היא אוספת את החלקים כדי להחזיר כל אחד מהם למקום.
האיש שאיבדתי היה שם גם. כיוון, הצחיק, הזכיר, גרם לי להתרגש לא פעם. בזכותו החלטתי לזכור את הרגעים שהוא הצחיק אותי, את הרגעים שהוא התרגש כשהצלחתי, את הרגעים שהוא דאג לעשות הכל כדי שלא אתקע בדרך חשוכה באמצע הלילה עם פנצ'ר בגלגל. בזכותו, בזכות מילים מחברים אוהבים, בזכות האיש שלצידי.
דרך חדשה
ופתאום צריך לסכם. ואני כל כך לא אוהבת סיכומים. לא סיכומי שנה ולא סיכומי תקופה ולא כל סיכום אחר. בסיכום יש גם פרידה ולמי יש את האנרגיות להצליח להיפרד, ועוד מבחירה. במקום לעצור את השיר באמצע אני מעדיפה להחליש אותו בהדרגה, לשמור את הצלילים הטובים ולא את השקט של הסוף, כשהשיר נגמר.
עוד רגע מתחילה שנה חדשה, ובפעם הראשונה מדגדג לי בקצות האצבעות לסכם. לחשוב על מה שהיה בשנה שחלפה ועל מה שחייב להיות בזו שתגיע. להיזכר בערב ראש השנה שעברה, ערב שהיה מפגש של אופטימיות ושל התאהבות ראשונה. להיזכר בשבועות המורכבים שחלפו מאז אותו הערב. בחלקי הפאזל שהתפזרו והורכבו, ושוב בולגנו והורכבו אחרת. להיזכר במה שאיבדתי ובכל הדברים שהרווחתי.
לחשוב על מה שהפסדתי ולעולם לא יחזור אבל גם על הדברים שהרווחתי מעצמי, מהסובבים אותי, מהעולם הזה. ובמקום לסכם, להחליט. להחליט שזו תהיה שנה טובה, כי אחרת היא פשוט לא יכולה להיות.
// גל שדה