הכתבה של מאקו על הדור הבודד תפסה אותי ביום שישי בערב לפני כחודש באמצע טיול עם הכלב. כרגיל, יצאתי עם הראש עמוק בסמארטפון – מתעדכנת בקשקושים האחרונים ב-ynet ובמאקו.
קראתי את הכתבה והרמתי את הראש. האם אנחנו באמת הדור הבודד? האם זה נכון שבני ה-20 של היום יותר בודדים מבני ה-60? הסוללה של הטלפון החליטה שזה זמן מצוין ללכת לישון ולכבות את המכשיר מיד לאחר סיום קריאת הכתבה.
אף אחד לא היה באזור והתיישבתי על ספסל וניסיתי להתמודד עם מה שיש לי בראש, כמו שהציע לואי סי. קיי. הרגשה עמומה של לבד הציפה אותי. ייחלתי שהסוללה המרוקנת שלי תחזור לסיבוב אחרון ותגאל אותי, אבל היא החליטה שהיום היא עומדת על שלה והשאירה אותי עם כלבלב שמח מדי ולב ריק מדי. ובכל זאת נשארתי לשבת למשך 20 דקות נוספות.
ניסיתי להתמודד עם הבדידות והלבד הזה, ממנו אני כל כך מנסה לברוח. את הערב הזה צלחתי. כשהגעתי הביתה דאגתי לפתוח את הרדיו, את המחשב ולקבוע עם חברה שתבוא אלי לראות סרט. אפשר להגיד שנתתי לבדידות קרב, אבל בכל זאת היא ניצחה והבריחה אותי חזרה אל הטכנולוגיה שכל כך מגנה עלינו מפני עצמינו.
חשבתי שניצחתי את הבדידות הזאת כשטיילתי לאחר התואר במזרח – לבד. חשבתי שכשאטייל לבד אהיה חופשיה מהמרדף אחרי החברה, אוכל לקום וללכת מתי שארצה ואהנה מזמן איכות עם עצמי. זה עבד. לפחות באופן חלקי. עם הבדידות האמיתית התמודדתי מספר פעמים במהלך הטיול.
אחת הפעמים הייתה ביום בו חגגתי את יום ההולדת ה-26 שלי לבד לגמרי בעיירה ריקה בצפון קמבודיה, כי החלטתי שאני רוצה לראות דולפיני מים מתוקים לכבוד יום ההולדת שלי. צ'וטטתי עם חברים בצ'אט הפייסבוק וקיללתי, מבין הפעמים היחידות בטיול, את ההחלטה לטוס לבד. ליקום היו תוכניות אחרות ומשמחות ליום ההולדת הזה, אבל זה לפוסט אחר.
פעם נוספת שבה הבדידות הכתה, אבל הפעם בצורה הרבה יותר קשה, הייתה קצת אחרי אותו יום. ישבתי בקמבודיה על אחד החופים היפים ביותר שאי פעם ראיתי, נפעמת מיופי השקיעה, נכנסת לים ומזמינה עוד קוקטייל וכל זה לבד לגמרי.
הישיבה על החוף למשך שלושה ימים הביאה בדיוק את התוצאה ההפוכה לה ציפיתי. במקום לקחת זמן לנוח מהטיול באמצע הטיול ולאגור כוחות להמשך המסע, מצאתי את עצמי בודדה. השהייה על החוף לא נתנה לי את האתנחתא והרוגע שרציתי. במקום קיבלתי חוסר מנוחה ובדידות עצומה. את הספרים שהיו ברשותי קראתי כבר פעמיים, את הספרים שהיו באזור הבר של הספק בונגלוס ספק הוסטל בו שהיתי על החוף, לא הצלחתי לקרוא ולאנשים שהיו איתי באזור לא התחברתי. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
בנוסף לזה – חליתי אחרי נסיעה בטוקטוק פתוח עם שיער רטוב. הרגיעה הגיעה רק כשעזבתי את אזור החופים לכיוון סיאם ריפ באוטובוס לילה, לעיר התוססת ולמקדשים היפים. כמובן שבעזרת שני כדורי דקסמול קולד בשילוב עם הקלת העזיבה של החופים המדהימים והבדידות, הייתה זאת הפעם הראשונה שנרדמתי וישנתי טוב באוטובוס לילה (לפחות 6 מתוך 11 שעות הנסיעה).
וכמו בטיול, גם כאן, לא מצאתי את היכולת להתמודד עם הבדידות שתקפה אותי למשך 20 דקות. רק חיכיתי לסיבה לברוח לתקשורת ולטכנולוגיה. אולי כל כך התרגלתי שיש לאן לברוח שאני לא יודעת איך להתמודד כשאין טכנולוגיה שתתפוס אותי.
אולי אני באמת חלק מהדור הבודד…
//לינור סקוטלסקי