מאה שנה אחורה, תחילת 1914. תקופה טובה בעולם: קולוניות בריטיות באפריקה מתאחדות והופכות למדינת ניגריה; בארה"ב נפתח קו טיסות סדירות ראשון; צ'רלי צ'פלין מככב; סין מצטרפת לאיגוד הדואר העולמי; כלי שיט ראשון חוצה את תעלת פנמה; לוקסמבורג מנצחת את צרפת בכדורגל; ובארץ ישראל כמעט ונשלמות ההכנות לפתיחתו של הטכניון. הגלובליות והאופטימיות בשיאן, נראה כי הכל אפשרי.
חזרה לכאן, תחילת 2014. תכלס, מצבנו ממש טוב: שיעורי העוני הקיצוני, תמותת התינוקות והמחלות הנגיפיות יורדים בהדרגה; רוב התושבים חיים בערים; האנאלפאבתיות נעלמה כליל מהעולם המערבי ונעלמת לאטה משאר העולם; אזרחים ואזרחיות מודעים לזכויותיהם ומתקוממים נגד משטרים עריצים; הרשתות החברתיות הופכות את העולם לקטן מתמיד ואת הידע לנגיש מתמיד; להט"ב משמשים כראשי ערים וראשי מדינות; האפיפיור מדיח כמרים שהתעללו מינית בילדים. ההווה מעולם לא נראה ורוד יותר.
99 וחצי שנים אחורה. בסוף יוני 1914 מתרחש האירוע שהוביל למלחמת העולם הראשונה ובעקבותיה למרחצי הדמים הגדולים ביותר בהיסטוריה האנושית: מלחמת העולם השנייה, השואה, רציחות עמים בכל יבשת, משטרים עריצים ורצחניים, פצצות אטום. כל אלו הפכו את המאה ה-20 למאה העקובה מדם ביותר, המאה שבה נמצאו תרופות ופתרונות לתחלואי העולם, אבל לא לתחלואי האדם.
מאה שנים קדימה מהיום, תחילת 2114. עם תוחלת החיים העולה, יש סיכוי לא רע שאת או אתה, שקורא/ת עכשיו, ואולי גם אני, עוד נהיה כאן כדי להסתכל אחורה על ימינו אנו. מה נחשוב על התקופה הזאת? האם נגלה בדיעבד שהנאיביות חגגה? או ש-2014 תיזכר כשנה שבישרה את בואה של הגאולה, או לכל הפחות כעוד שנה שהצדיקה אופטימיות?
חזרה לכאן, תחילת 2014. אז איך תהיה השנה הזאת? התשובה לשאלה הזו לא תלויה בגורל ולא תלויה בממשלות. התשובה לשאלה תלויה בנו, בכל אישה ואיש בעולם. אם ניקח אחריות על חיינו ועל עולמנו, אם נשפר באופן אקטיבי את הסביבה שבה אנו חיים וחיות, אם בכל יום נעשה רק קצת טוב בעולם הזה, בעוד מאה שנה נוכל סוף סוף להתגאות שהמין האנושי למד מההיסטוריה של עצמו.
ברירת המחדל שלנו היא להפגין אדישות, בפרט כלפי דברים שלכאורה לא נוגעים לנו: יקר לחיות פה, אבל ההורים עוזרים. דרום העיר מוזנחת ומלאה פליטים, אבל אני גרה קצת יותר צפונה ומערבה, ופה די סבבה. בשדרות, אשדוד ואשקלון סובלים כבר שנים מקסאמים, אבל אני במרכז. פרשות שחיתות צצות כפטריות אחרי הגשם, אבל אני בסה"כ שומר חוק, מה לי ולמשטרה. האלימות בבתי הספר גואה, אבל עזבתי את מערכת החינוך כבר מזמן, והיא בטח תשתפר עד שילדיי יגיעו אליה.
ברירת מחדל נוספת היא להתלונן ולהאשים: את הממשלה שכבר מזמן לא דמוקרטית, את המשטרה שמגנה על המשטר ולא על האזרח/ית, את תושבי שדרות שלא עוברים כבר למרכז, את הפליטים שהורסים את דרום תל אביב (ההרוסה ממילא) ואת אמא ואבא שלא מביאים לנו עוד 500 שקל בחודש.
האדישות, התלונות וההאשמות בהחלט קלות ונוחות יותר, אבל אם נצליח להתגבר רק קצת על שתי ברירות המחדל האלו, נוכל להשפיע על ההיסטוריה, ולא ניתן לה לחלוף בעוד אנחנו יושבים על הגדר ומסתכלים עליה. אם נשים טיפה לב לעצמנו, וננסה לשפר את מה שמפריע לנו, אם נשים טיפה לב לדברים שאנחנו מתעלמים מהם, ואולי מדי פעם אפילו נעשה משהו קטן עם אחד מהם, נעשה כאן עולם שלנו – ולא רק לילדינו – יהיה טוב לחיות בו עוד 10, 20 ו-50 שנים. ההיסטוריה תלויה בנו, תושבות ותושבי העולם שיחליטו לא לעמוד מנגד ולא להפגין אדישות כלפי עוולות, אלא לקחת אחריות מוסרית על עצמם ועל העולם. הלוואי שב-2014 נצליח בזה.
//אור סרי