כשהייתי קטנה, אבא לימד אותי כמה דברים חשובים: הביטלס, משחקי מחשב, ללכת בראש מורם כי ראש מורכן זה סימן לחוסר ביטחון; ומשפט המפתח – רק אני מנהלת את חיי. הוא צודק. זה אחד השיעורים הגדולים שאני עדיין לומדת.
המורה שלי למשחק ובימוי לימדה אותי שכל החיים הם עניין של החלטה. בשנה א', סטודנטית מפוחדת למשחק הביטה במורה בעיניים בורקות בזמן שהיא ניסחה את אחד החוקים הבסיסיים והחשובים ביותר. ידעתי את זה מאז ומתמיד, אבל מעולם לא ניסחתי לעצמי את זה וחתמתי. עכשיו, בשנה ג', אני סטודנטית לבימוי; מביטה באותה מורה בחצי חיוך, יודעת בדיוק מה היא הולכת להגיד ושהיא צודקת כתמיד.
אז החלטתי.
התפטרתי! חלקית. נותרתי עם עבודה אחת ולמרות שהתפנה לי זמן וממש קסום לי כל החופש הזה – אני זקוקה לעבודה נוספת.
בדרך כלל, לפני שמתפטרים, דואגים לעבודה חלופית. או אז אפשר להתפטר בהנאת נקם ובהליכת ביונסה.
עזבתי בתסכול, מרוצה מההחלטה אך מותשת מהזמן שלקח לי לפעול. ואף מילה על כך שאחרי שלוש שנים של עבודה בשעות היסטריות, לינה במקום העבודה שלוש פעמים, סבלנות אין-קץ וגמישות [ואני לחלוטין טופחת לעצמי על השכם כאן, כי כשמגיע - מגיע], לא שאלו אותי אפילו למה. הקלדתי עשרות אייטמים על שוק העבודה בימינו. השורה התחתונה זהה בכולם – כולנו גרביים. לכולם יש תחליף.
בחרתי ללכת. היחס לא מצא חן בעיניי. שנתיים עברו בצורה מעולה, ובשנה האחרונה השתנו מספר דברים. נתתי לזה שנה – המון זמן, די והותר לשנות ולהשתנות. שנה של תסכול כי דבר לא השתנה והבנתי שלהמשיך לשחות נגד הזרם סוחט ממני אנרגיות שעדיף להשקיע בלימודים ובחיפוש עבודה אחרת. לא מעוניינת שיקבלו את פניי במשפטים כמו "מה זה הפרצוף הזה?", לא רוצה שישלחו לי הודעות טורדניות כדי לבדוק שהתעוררתי ושאני בדרך, לא רוצה להרגיש בטירונות; אני כבר מזמן לא חיילת. או שסומכים עליי או שלא. הימים שלי בהירים יותר מאז, כאילו תלשתי מקרבי טפיל שעשק את דמי. הפסקתי לפחד משינויים – הרי אני גורמת להם – ופשוט הלכתי על זה. התפטרתי.
ועכשיו, אני מחפשת עבודה!
אני קלדנית, מאיירת, מנגנת ואוהבת מוזיקה, בעלת ניסיון בטלוויזיה ובתיאטרון [כתיבה, ניתוח טקסט, עוזרת במאי], יכולה לכתוב ולערוך טקסטים, מחפשת מקום עבודה שנוגע לאחד התחומים הללו – ולא פחות חשוב, בסביבת עבודה נחמדה ובוטחת. אני קולטת מהר, חרוצה ועצמאית, לא מגיעה לעבודה עם "הפרצוף הזה", נהנית ללמוד ולהתקדם.
אני סטודנטית לתיאטרון, אך מסוגלת ורוצה להקדיש לא מעט מזמני ומרצי לעבודה.
כתבתי קו"ח וקישטתי באיור בצד. לא תפרגנו?
כאן אתם נכנסים לתמונה, חברים ומכרים.
אם שמעתם על משהו, החלקתם עליו או נתקלתם בו; אם הבוס שלכם מחפש, הבוסית שלכם מראיינת, אתם הבוסים של עצמכם ואתם מחפשים – הנני כאן. השאירו תגובה עם כתובת מייל ואשלח לכם קו"ח.
אם אתם לא עונים על אף אחת מהקטגוריות לעיל – זה בסדר, גם אני לא. אבל היי, אתם יכולים ללייקק, להמליץ, לחלוק, לפרסם ולהעביר.
חשבון הבנק שלי וגבי מהמכולת למטה יהיו אסירי תודה לעד. וגם אני, כמובן.
// סתיו מילוא