יש לי וידוי: אני מסוגלת להיות ממטרה מהלכת על שתיים. אבל ממש. לפעמים גם אותי מפתיע לגלות כמה בלתי נדלה המאגר של הטיפות המלוחות מהעיניים + נזלת שיכול לצאת ממני. בדיוק בגלל זה, אין לי מושג מה לעזאזל חשבתי לעצמי כשהחלטתי לצפות בסרט "אשמת הכוכבים" ("The fault in our stars"). כבר אפשר היה לקרוא לו "סרט דמעות אמיתי, גליל טישו שלם הוא חובה לידכם בעת הצפייה".
לסרט התוודעתי רק בגלל שיר של אד (הג'ינג'י, זה שנכנס עכשיו למוסיקת מיינסטרים עם שירים נטחנים בגלגל"צ). מתברר שבאלבום החדש שלו יש גם סינגל שאימצו לסאונדטרק (המעולה, אגב) של הסרט. אחרי צפייה בסרט, השיר מצליח לדמע אותי אפילו עוד יותר.
כרזת הסרט The fault in our stars
הסרט עצמו הוא סיפור אהבה בין הייזל, בת 17, לבין גאס, בן 18. סיפור אהבה רגיל ומקסים שמתחיל בצורה הכי תמימה ויפה בעולם, כשהם הופכים לידידים ובהמשך גם מתאהבים, פשוט כי גאס עקשן מספיק.
עד כאן, סיפור אהבה קיטש אמריקאי לא מיוחד בין שני מתבגרים. אמממה, הם מכירים בקבוצת תמיכה לחולי סרטן. היא מונשמת דרך קבע ונאלצת לסחוב איתה את מכשיר ההנשמה בתוך תיק אחרי שהריאות שלה נפגעו, מה שגורם לה להיראות כל הזמן כאילו היא בדרך לטיול והוא מצידו הפסיד 0-1 לסרטן את רגל ימין שלו.
אז כן, במהלך הסרט הבנתי כמה הבגרות שהם מפגינים בדיאלוגים שלהם בתוך כל התהליך שהם עוברים ביחד ולחוד היא לא אמינה בעליל. מצד שני, הדמויות כל כך מתוקות וכובשות שמתחשק להאמין להן, בלי להכניס שמץ של ביקורתיות או שיפוט – האם מישהו בן 18 יכול להיות כל כך בוגר כשזה נוגע למוות הידוע מראש של עצמו, כמו נגיד בתכנון פרו לוויה של עצמו.
אז שוב, לא יודעת מה גרם לי להחליט שזו בחירה טובה לסרט דווקא לשישי בערב, חודש אחרי שהצלקת מהפרידה האחרונה שעברתי עוד מבעבעת וחושבת אם להחלים או לא, אבל בדיעבד - זה אחד הצעדים הטובים שעשיתי.
איכשהו, כשצופים בשני מתבגרים גוססים מתאהבים לראשונה בחיים, החיים האמיתיים מקבלים פרופורציות נכונות. אז כן, התאהבתי בערך מיליון פעם, ושברו לי את הלב בערך מיליון ושלוש (כמו המשפט Full me once – shame on you. Full me twice…). אבל לפחות אני חיה כדי לספר על זה ולחוות את זה כל פעם מחדש כמו הפעם הראשונה. פריבילגיית הבריאות לצידי כדי לקוות שזה מה שיקרה גם בעתיד.
אז התחלתי לחשוב על הקשר האחרון שלי. להודות על הזמן הקצר שבילינו ביחד ועל כל הכיף שהיה לנו למרות שזה נגדע באמצע עם הידיעה שהוא בסדר, רק הקשר בינינו מת. או – כמה אכזרי שזה נשמע, לאהוב כמו בסרט, לתקופה קצרה ומתוקה בצורה הכי אמיתית, הכי טהורה, הכי יפה והכי תמימה ולדעת שזו הייתה האהבה הראשונה והאחרונה לשניכם.
הציניים מבינינו יכולים להגיד שזה כמו כל קשר ראשון בתיכון שנגמר בחתונה. אבל המוות נותן לך סיבה די טובה להפסיק להרגיש שטחית כשאת ממשיכה להתעקש בפני כולם על כמה טוב היה לכם ביחד ואיך לא יהיה שוב מישהו כמוהו. פשוט כי לא באמת יהיה לך זמן לאהוב ככה שוב, ולא כי כרגע כל מה שאת מצליחה להרגיש זה רק צריבה בחזה עם כל אזכור של השם שלו בזמן הניסיון להפנים שלמרות הכל – הזמן כן עושה את שלו.
למוות בכל זאת יש קסם משלו ואפילו רומנטי, מסתבר.
//איתאל קלנגן