בתקופה ההיא, כל מה שהיה זה פחד, כשהכול התחיל להפריע לו. כל מה שאני.
זה שאני מעשנת סיגריות וזה שאני שותה, איך שאני צוחקת וזה שאני בוכה, הוא שנא לראות אותי בוכה, את כזאת לא יפה כשאת בוכה היה אומר. אז פחדתי לעשן ופחדתי להשתכר ופחדתי לבכות. והייתי מעשנת מלא כשאני לא לידו. ובוכה כל הזמן כשאני לבד.
וכל החיים שלי היו מונעים מפחד, פחדתי אפילו להשאיר כוס קפה שלא סיימתי לשתות כי הוא היה מתעצבן על זה שאני משאירה אותן מפוזרות בחדרים, למה את לא שוטפת? למה את לא שותה עד הסוף? למה את שותה קפה? זה לא בריא. זה רע. את בזבזנית. מפונקת. מכורה. רעה. רעה. רעה.
וידעתי בדיוק מה הוא יגיד אם הוא יקלוט שעישנתי בבית כשהוא היה בעבודה, ידעתי בדיוק איך יתכווצו העיניים שלו בזעם כשהוא יגיד שאני לא מספיק טובה ושאני כמעט ושכמעט זה לא מספיק ואז היה צועק, תעופי מהבית שלי! אני מעיף לך ת'דברים יא משוגעת! כי זה לא משנה שאנחנו גרים בבית הזה יחד, הרי בשבילו הכול תמיד היה רק שלו, שייך לו, נועד למענו, מתקיים מתוכו, ולקינוח היה צורח "ותזכרי שאף פעם לא יהיה לך מישהו שיאהב אותך כמו שאני" ובאמת האמנתי באותה תקופה, שלכול הדבר הזה קוראים אהבה.
ובמשך תקופה ארוכה כמעט לא ציירתי ולא כתבתי, כי מה יש לעשות עם המילים הללו? הרי הוא גרם לי להאמין שלמילים שלי אין משמעות, שהן ריקות, שאני ריקה מתוכן, שאני אפס. כלום. סתם גוף על אדמה סדוקה. שאני ריקה. ריקה. ריקה. אבל איך זה? איך זה שאת ריקה אם פעם היית בשבילו הכול?
פעם הוא אמר שאני הכי יפה, הכי יפה שהייתה לו והכי יפה בשבילו והכי יפה בכל העולם כולו, פעם הוא קנה לי ליום ההולדת מכחולים וצבעים וקנבס, פעם הוא אהב את הצחוק שלי והוא אהב את השיער הבלונדיני שלי ואת זה שהוא קצר, והוא אהב את החברות שלי, הוא אהב. הוא אהב. הוא אהב.
ואז זה התחיל, מה את מסתכלת במראה כל הזמן? יש יותר יפות, והבלונד הזה, מכוער, זה לא טבעי, מלאכותי, תורידי את האיפור ותצבעי לחום ואת לא עושה עם עצמך כלום, הציורים והמילים שלך זה לא פרקטי, אין לך כסף, אין לך חסכונות, אין לך חברות נורמליות כולן סתומות, זונות, לא משכילות, רק לסקס את טובה, הייתי צריך לזיין אותך ולזרוק כבר בהתחלה. סתומה. טיפשה. מכוערת. זונה.
וכולן אמרו כל הזמן שאני בסך הכול ילדה, כולה בת עשרים ושתיים, מותר לך לחיות, ליהנות, לעשן, לשתות, להשתכר עד כלות, אל תפחדי ללכת, אל תפחדי. אל תפחדי. אבל פחדתי, פחדתי כי הפחד לבש צורה של הרגל, וגם אם הייתי עוזבת תמיד הייתי חוזרת, כי הרגל הפחד גרם לי להישבר.
ויום אחד הוא קילל כל כך חזק עד שכבר לא יכולתי, לא יכולתי, נשבעת שלא יכולתי יותר, אז הרמתי את היד וסטרתי, רק שישתוק, רק שישתוק כבר, שיפסיק, אבל הוא לא הפסיק, הוא סטר חזרה כל כך חזק עד שעפתי למיטה, ואז הוא עלה עלי עם הברכיים על הבטן וסטר. ומשך. וחנק.
וזאת הייתה הפעם האחרונה שפחדתי. כי הפחד השתלט כבר על הכול.
הפחד לא אהב אותי ולא חיבק ולא התרפקתי יותר בזרועותיו, הפחד שאב. לעס. השמיד את כל מה שהיה שם לפניו. לא נשארה אפילו טיפה אחת קטנה של נחמה.
אז אל תפחדו ללכת. כי פחד זה לא אהבה.
//דיאנה לויט