לאחרונה פיתחתי ראייה מרחבית כשאני הולכת ברחוב בין 2-4. בכל שעה אחרת המבט שלי לרוב לא שוקע בכלום, ואפשר לומר שאני מרחפת עד שאני מגיעה הביתה. אבל בין 2-4 יש רוטינה קבועה בנויה ממשבצות שבכל יום מטות את עצמן קצת ומשתנות.
ראשון אני רואה את הבחור מהחנות טלפונים. בדרך כלל הוא נשען על הקטנוע שעומד מחוץ לחנות ומסמס משהו למישהו, למישהי. תמיד בחולצה בהירה מגוהצת, ללא כתמי זיעה (מפתיע לאור הלחות). לפעמים הוא מרים אליי מבט, מלטף את הקרחת המבריקה בתנועה מהירה. מעניין אם הוא זוכר שנכנסתי בבהלה לחנות כי לא היה לי מטען, כי המצלמה דפוקה ואי אפשר לצלם כי אני "כזאת יפה", תודה אבל כרגע יקר לי, יקר. היום הוא ישב בתוך החנות, הכתפיים שלו היו מתוחות, הגבות מתחת למשקפיים התעקמו כאילו משהו לא טוב קרה.
אני עוברת ליד בית הקפה. המלצר עומד בכניסה, או מתקרב לדלת ומכריח אותי להקיף אותו. הידיים שלו על המותניים, מרפקים מלחמתיים. שיער אסוף לקוקו הדוק, עיניים גדולות שתמיד מחפשות אחרים, הן לא רכות. הן יחייכו רק כשהאור בבית הקפה יכבה ומים ישטפו את הרצפה. ערב אחד עברתי לידו בוכה, וראיתי העיניים שלו מחפשות אותי לרגע, רגע לפני שהשפלתי מבט.
אחריו אני עוברת ליד השווארמה, ענן של זיעה ובשר טחון עומד באוויר. יותר מדי אנשים, אני אף פעם לא בטוחה מי חבר, מי אח של מי ומי סתם לקוח, כולם נראים משפחתיים יתר על המידה, מחליפים כיפים, חיבוקים.
מצד שמאל עומד גבר מבוגר כפוף. לפעמים הפרצוף הקטן שלו מחייך אלייהשפם שלו מתרומם, אני מחייכת חזרה, מרגישה מאוד קטנה לידו. מצד ימין על כיסא מפלסטיק יושב הבחור עם השיער הקוקו המתולתל, זה שהרגע נחת מהודו ומחזיק את הזמן בידיים שלא יברח. זורק רגל אחת על אחד הכיסאות, ואת הראש לצדדים, פורש ידיים כאילו יש לו המון מה להגיד. גם לי יש המון מה להגיד, למי אין בעצם?
אחריו צץ מהצד הבחור השמנמן עם הכיפה והבגדים השחורים כשהוא סוחב ארגז שתייה. לפעמים הוא עסוק עם המנעול של ארון המשקאות כאילו הוא מחביא שם סוד גדול במיוחד. היום הוא הוציא את הלשון מפה, נראה שהיא עוזרת לו לחשוב ברצינות בזמן שהוא משחק עם המנעול.
בחנות אלכוהול מאחורי הדלפק יושב הבחור המשועמם עם הראסטות, שלפעמים מתחלף בבחור קירח מבוגר חסר סבלנות, לפחות עד שמישהו נכנס עם כלב לחנות, ואז הוא קם מהדלפק והופך למאוד וורבלי.
במשבצת האחרונה נמצא החתול של הקיוסק. לו יש משבצת מיוחדת בשחור-לבן. תמיד שרוע על המדרכה או בתוך הסטנד של העיתונים, בתנוחות שונות נוסח "לא דרוס אבל מת". הוא יכול לשכב באותה תנוחה שעות. היום לראשונה ראיתי אותו מסתובב, כשנעצרתי לידו מישהו התעניין לדעת למה נעצרתי, הזיז אותו עם הרגל, שאל "זה חי זה?" והוא בכלל לא הסתכל אלינו.
אין לי ראייה מרחבית, אבל את כולם אני מכירה בפנים. שפת הגוף שלהם אומרת לי אם עובר עליהם יום טוב יותר, טוב פחות. ואני, לפעמים אני עוברת ברחוב מאוכזבת עד כדי שהשפה התחתונה שלי רועדת, לפעמים אני צוחקת ממש חזק עד שהלקוחות בשווארמה מסתובבים, או צועקת בטלפון כי אני צריכה להיכנס לחנות טלפונים ולקנות חדש. לפעמים אני עושה תנועות ריקוד עם הידיים כי המוסיקה באוזניות גורמת לי לרחף. לפעמים אני חושבת האם גם אני ממלאת למישהו משבצת.
//טל חבושה