לאחרונה למדתי להעריך את העניין הזה של לחכות בתור. זה לא אומר שאני לא מתבאס כשאני נכנס למרפאה בשעה עשר ועשרים ובחוץ ממתין עדיין הבחור של תשע וחצי, זה לא שאני שלא נעלב כשהמענה האוטומטי מודיע בהתנשאות שמקומי בתור הוא עשרים ואחת, וזה לא שאני יוצא במחולות כשאני מגיע לסופר ומגלה שהתור לקופה מתחיל כבר באזור המעדנייה, אבל לפעמים בא לי פשוט לחכות בתור, ואין לי בעיה שהתור שלי יתעכב כמה שיותר.
שתיים בלילה. אל תתפסו אותי על הדקה, הכל כל-כך מטושטש בשעה הזאת. הקטנצ׳יק מתעורר. זהו, נגמר לו הלילה. אחרי חמש שעות, נגמר לו הלילה. זאת שאיתי, שעד לא מזמן הייתה מתעוררת ממשק כנפי פרפר בעייריה מרוחקת עשרות קילומטרים ממני, נוחרת. מילא היא לא מתעוררת מהבכי שלו, אבל לא להתעורר מהנחירות של עצמה? זה כבר מוגזם! אני קם, לא לפני שאני מסנן איזו "ברכה" לתוך השקט של הלילה. הוא יושב במיטה וצורח. אם לא הייתי מכיר את עצמי, הייתי מתקשר למשטרה מחשש שבדירה שלנו שורפים את הילד הקטן.
"ששששששששששש" אני לוחש "אתה תעיר את כל השכנים" אני מתרץ. נכון, יש מצב שהשכנים יתעוררו… אבל זאת שאיתי? אין מצב! היא רק מסננת עוד נחירה לאוויר, וממשיכה לישון. אני שולף אותו מהמיטה שלו, שם אותו על משטח ההחתלה, מסיר את החיתול ומתעלם מהנקישות הקטנות האלה שאני שומע ברקע. כמה שניות אחר כך הבייבי-סנס מתחיל ליילל בסירנה חזקה. ידעתי ששכחתי לכבות אותו! עכשיו בטוח השכנים יתעורר. אבל הזאת שאיתי? היא מדגמנת לי צמח מחוץ לבית לוינשטיין.
אני מותח איברים בזמן שיד אחת משגיחה שהמיילל לא יפול מהמשטח והיד השנייה לוחצת על כפתור הכיבוי של המכשיר המיילל. אני יודע, אני לא הראשון שחושב על זה… אבל כפתור "השתק" ליצורים המייללים הקטנים האלה – זה יהיה גאוני! גאוני אני אומר לכם.
בחזרה אל משטח ההחתלה. מסתבר שתוצאה של יותר מדי זמן בלי חיתול, בשילוב עם הצינה של הלילה שגורמת לצמרמורות היא פשוטה מאוד – סימון טריטוריה שלא לצורך על המבוגר התורן. אז מוציא חיתול חדש מהמגירה, מחתל את המיילל, דוחף לו מוצץ לפה, זה עוזר לשנייה, ואחר כך שוב מתחילות היללות, ורץ למטבח להכין לו בקבוק חלב.
לוחץ על כפתור ההרתחה במכשיר ומנסה להרגיע את הסירנה המהלכת הזאת ש"הנה, עוד שנייה והבקבוק מוכן". דקה-שתיים אחרי הוא יושב בלול ולוגם את משקה האנרגיה הזה. רבע שעה אחרי והנה הוא נעמד, צוהל, שמח וער לחלוטין, ורוצה "דוּר" (קיצור של כדור) "בו-בה" (של מיקי מאוס, הלו, הבן שלי לא משחק בבובות) ושוב "בוּק" (אני רוצה להאמין שהוא לא התכוון לאלבום צילומים אלא לבקבוק שלו… אחרת זה והדרישה המוקדמת לבובה עלולים להיות מחשידים משהו…).
כמה דקות עוברות והוא עושה פרצוף מתאמץ (גם אני עושה פרצוף מתאמץ… רק שאני מתאמץ להישאר ער בעוד הוא מתאמץ לחרבן). קם, שם אותו שוב על משטח ההחתלה, מחליף לו חיתול, ותוך כדי מציל את העולם ממה שנראה כמו צואת היהודים, ומחזיר אותו למיטה. אבל עדיין יש ריח חזק של שתן באוויר. נראה לי הוא השתין שוב. לא, החיתול ריק. אבל עדיין, יש כאן ריח חזק של שתן. שיט, זה בא ממני…
עוברות עשרים דקות של יללות חלושות, תחינות ל"צצי", שכוללות משחק של "אבא-תפוס-ת'מוצץ" ואני כמו אידיוט תופס ומחזיר לו ואז הוא שוב זורק ואני שוב תופס… שמעו זה החזיק אותי ער, עד שהוא נרדם. מקלחת זריזה. קפיצה למיטה בחזרה והירדמות מהירה.
בבוקר היא מעירה אותי (זה נס רפואי שהיא התעוררה) וקוראת לי לקום אליו כי הוא שוב בוכה. "אבל הייתי ער כל הלילה" אני מצטדק או מתחנן או מתבכיין… "על מה את מדבר? לא שמעתי כלום" היא עונה "וחוצמזה שאני קמתי אליו מקודם לכסות אותו" היא מוסיפה "אז עכשיו תורך".
ההוא של תשע ועשרים נכנס, גם תשע ושלושים, רק שבינתיים מקרה דחוף חייב להיכנס קודם והשעה כבר אחת עשרה ורבע. המיקום שלי הוא עדיין אי שם בין המקום המי-יודע-כמה למקום הראשון ובסופר עגלות הרפאים מחכות בתור בזמן שהבעלים שלהן מסתובבים בין המדפים וממלאים אותן בפרטים מתוך הרשימה. אבל זה בסדר, אני למדתי לחכות בתור, אז שימו לי מוסיקת רקע עד שהתור שלי יגיע, בינתיים אני אתפוס איזו תנומה.
//עומר פורוס