החזון של בן גוריון

אם מישהו היה אומר לי לפני שנה שאני עומד לעזוב את חיי הלילה התוססים, בתי הקפה הומי האדם וחוף הים של תל אביב, כנראה שלא הייתי מתייחס אליו ברצינות. אם אותו מישהו היה מוסיף ואומר שאני עומד לעבור לבאר שבע, שמוכרת לאחד כמוני בעיקר בתור תחנת מעבר חמה למדי בדרך לבסיס שלי מהסדיר, כנראה שהייתי מכניס לו בוקס לאוזן.

אבל הנה אני כאן, אחרי עוד יום עבודה ארוך, עולה על הרכבת שפניה מועדות דרומה. אני מנסה לנחם את עצמי ולשבת נגד כיוון הנסיעה, במחשבה שאולי זה ירגיש שאני בעצם נוסע לתל אביב, אבל זה רק מוסיף לכאב הראש שהתחיל מהרגע שעזבנו את תחום תחנת רכבת ההגנה.

אתם בטח שואלים מה גרם לבליין כמוני, שניצל כל רגע פנוי בחייו כדי לחגוג בפאבים רוויי עשן וזיעה (לא באמת) לעזוב את הכרך הגדול לטובת בירת הנגב. התשובה מסתתרת לה איפשהו בין רצון למצוא מקום שפוי יותר לגדל את הילדים (כשיגיעו), לבין ניסיון לחסוך בהוצאות השוטפות שמכבידות לנו על החיים. כן, שם בדרום הרחוק יש מי שמשלם הרבה פחות הוצאות מכם התל אביבים, שזה מעין פיצוי על זה שבשישי-שבת אין לו מה לעשות חוץ מלשבת במזגן בבית.

מכאן באתי

הרכבת כבר אוטוטו בקריית גת, שבטח מוכרת לרובכם בתור מקום הולדתה של המאמי הלאומית, אבל לי היא רק מזכירה שיש לי עוד חצי שעה בערך עד שנגיע למציאות המאובקת, החמה והצחיחה של באר שבע.

אנשים שואלים אותי כל הזמן: "מה עם הנסיעות? מה, תמשיך לעבוד בתל אביב?", ואני מחזיר חיוך מאולץ ומשקר: "לא, זה באמת לא כזה נורא, אפשר להשלים שעות שינה בדרך", אבל בפנים אני כולי אכול קנאה על אותם מאושרים שנשארו באיזור חיוג 03, שרחוקים רבע שעה על אופניים מחוף הים וחמש דקות ברגל מבית הקפה השכונתי. במקום זה, אני זוכה לבחור באחד מתוך שלושת הפאבים המקומיים, או לשבת באחד מחמשת בתי הקפה שיש בעיר (טוב הגזמתי, אבל כך מרגיש תל אביבי שמגיע לדרום, אין מה לעשות).

ולשם אני הולך

טוב, כאן זה המקום להתוודות – לא באמת מדובר במקום כל כך גרוע. אין פקקים בכלל, אין בעיות חניה, כדי לצאת לטייל בטבע לא חייבים להתרחק יותר מדי מהבית, והעיקר – אין לחות.

זו אולי הסיבה הטובה ביותר להתרחק מהמרכז הסואן – אפשר פתאום לנשום, למלא את הריאות באויר צח ונקי מעשן ופיח, להתענג על איזה טיול ערב מחוץ לבית גם בסוף אוגוסט, ולא להרגיש כמו בסאונה ברגע שמוציאים אצבע אחת מחוץ לחדר הממוזג.

השמש כבר שקעה בחוץ, ועוד מעט אוכל להרים את הראש ולראות כוכבים בשמיים. לא שניים וחצי כוכבים כמו בגוש דן, אלא רקיע שלם מנוקד באורות מנצנצים שקוראים לי לבוא אליהם. יפה כאן במדבר בלילה, כדאי לכם לבוא לפעמים.

//ידידיה אפק