ביום שבת האחרון שודר בטלוויזיה הסרט 'הנסיך הירוק'. מבחינתי זה סגר פינה, מאחר שאת ההקרנות בקולנוע פספסתי, והספר עומד אצלי בארון הספרים כבר לא מעט זמן, ורשימת הספרים שעומדים בתור לפניו לא קצרה.
לאלו שלא ראו או לא שמעו עליו – הסרט הוא סרט תיעודי, בו במשך שעה וחצי מספר בנו של מי שהיה בעבר ראש החמאס בגדה המערבית, יחד עם סוכן השב"כ לשעבר שהפעיל אותו, על כל השתלשלות האירועים שהובילה לכך שבנו של מנהיג החמאס משתף פעולה עם ישראל.
אין ספק שזהו הישג אדיר שכוחות הביטחון הצליחו להגיע למצב שבו בן של מנהיג חמאס, שגדל לשנוא את הישראלים, משתף איתנו פעולה במשך כעשור מתוך רצונו החופשי. אין ספק שמבחינתנו הוא גיבור, שכנראה הציל את חייהם של רבים, שסביר להניח שאפילו לא מודעים לכך. אין שום ספק שאנו חייבים לו תודה והוקרה. אין ספק? כי כנראה שלא כולם חושבים כך.
כרזת הסרט "הנסיך הירוק"
סוף הסרט מתמקד בתקופה שהגיעה אחרי שמסעב חסן-יוסף, הוא 'הנסיך הירוק', החליט שהספיק לו, ועזב לארצות הברית. הוא לא מצא שם את עצמו כל כך, והגיע למצב שבו אין לו עבודה וגם לא איפה לגור, ובצעד אמיץ – ומסוכן – החליט לפרסם ספר בשם 'בן החמאס', בו הוא מגולל את כל הסיפור שלו באופן מלא בפעם הראשונה.
רק שמישהו בארצות הברית לא קרא את הספר כמו שצריך, והשלטונות האמריקאים החליטו שיש לגרשו מהמדינה מאחר שבעבר היה מסעב חלק מארגון טרור – חמאס. הוא יועד לגירוש לירדן, שם סביר להניח שהיה מוצא את מותו די מהר בצורה מזעזעת יותר או פחות.
זה השלב שבו אנו מצפים ממדינת ישראל להתערב. לעמוד לצד זה שתרם לה כל כך הרבה במשך כל כך הרבה זמן – אבל לא. אף אחד בשלטונות המדינה וארגוני הביטחון השונים שלנו לא הניד עפעף. כי הרי מה אכפת לנו בעצם? הוא כבר לא עובד בשבילנו. כבר אין לו תועלת עכשיו שנחשף סופית. איזו סיבה יש לנו לסייע?
היחידי שקם ועשה מעשה היה הסוכן שהפעיל אותו – שאז כבר פוטר מעבודתו. הוא טס לשם בעצמו, סיכן את עצמו ללא גב או תמיכה מאף-אחד, ורק בזכותו האמריקאים החליטו לבטל את הבקשה לגירוש.
וכאן זה מתחיל להציק לי.
הייתי בצבא – ולפי צווי המילואים שאני מקבל, אני עדיין שם. שירתי ונלחמתי בשביל המדינה שלי, כי חינכו אותי ולימדו אותי שהמדינה תהיה שם בשבילי כשאני אזדקק לה, כמו שהיא תהיה שם בשביל כל אחד שנתן מעצמו בשבילה. אמרו לי שאנחנו לא כמו האויבים שלנו, שאנחנו מבינים שיש מולנו בני אדם, שאנחנו מוסריים ותמיד נהיה כאלה.
ואז אני מגלה את המקרה הזה. ושלא תגידו שזה מקרה ישן מתקופות קדומות יותר של המדינה – ההתנערות הזו קרתה בשנים 2009-2010. אני עוד הייתי על מדים כשהוא דיווח וסיכל פיגועים, וכבר הייתי משוחרר כשהתנערנו ממנו. ולמה? היה חסר כסף בתקציב הביטחון כדי להכניס אותו לתכנית להגנת עדים? כדי לארגן משהו עם מדינה זרה? זה באמת היה בגדר הבלתי-אפשרי? ואי-אפשר לומר שזה מקרה מצער שנפל בין הכיסאות – המקרה דווח בתקשורת הבינלאומית וגם כאן בארץ. פשוט התעלמנו. התנערנו מאחריות.
זו המדינה המוסרית שלי
במשך שעה וחצי יושב מסעב מול מצלמה ומספר את כל הסיפור שלו. עשרות פעמים הוא מספר איך, בסופו של דבר, בגד באביו, במשפחתו ובכל האומה שלו, וסייע לאויב. שעה וחצי הוא יושב ומספר את כל מה שעבר עליו, כולל העובדה שנאנס כשהיה קטן, אבל רק פעם אחת הוא מתחיל לבכות מול המצלמה – כשהוא מספר איך אף אחד מהסוכנים שעבד איתם וסייע להם במשך עשר שנים לא קם לסייע לו כשנזקק לכך על מנת שלא יגורש אל מותו.
ואני יושב בסלון של ההורים שלי, בוהה במסך ואומר לעצמי – 'המדינה הזו שהתנערה ממנו, המדינה הזו ששכנעה אותו לבגוד בכל מי שהוא מכיר, שינתה לו את החיים לחלוטין ואז זרקה אותו כשלא היה בו עוד צורך – זו המדינה המוסרית שלי. זה הבית שעליו נלחמתי'.
ואני מודה שאני לא ממש יודע איך לעכל את זה. איך קרה שאלו הסטנדרטים שלנו? וקשה לא פחות לקבל את העובדה שסביר להניח שזה לא המקרה היחידי, ולא בטוח שלאחרים היה סוף כל כך טוב – אם אנחנו מגדירים כ'טוב' את העובדה שמסעב, על פי הסרט, חי עד היום לבד ונדרש לעבור דירה לעיתים תכופות מחשש לביטחונו.
וכל זה מגיע בתקופה שבה מופץ מכתב סרבני 8200, שטוען שהמודיעין שנאסף על החברה הפלסטינית אינו משמש בהכרח למטרות נעלות כפי שהיינו רוצים להאמין. עד כה הייתי דוחה את הטענות האלו על הסף, מתוך אמונה שלמה בכך שאנחנו מוסריים. אבל עכשיו אני שואל את עצמי אם יש סיכוי, אפילו ממש קטן, שאולי – רק אולי – יש משהו במה שהם אומרים. אולי אנחנו רק מוסריים בע"מ.
מעולם לא היו לי ספקות. עד עכשיו.
// שקד זיכלינסקי