חתונה…
זה נושא שלא עוזב. כבר הרבה זמן. את מבקשת, תוהה, מתבלבלת. "אני יודעת שאני רוצה… לא יודעת להסביר לך למה. אבל רוצה".
הערב, ישבנו לנו ביחד באוטו. חזרנו מדייט קצר פה במושב ליד. ישבנו על חומוס ומרק. והייתה שיחה נעימה. ואז היא התדרדרה. ונאטמת. כמו תמיד אמרת לי – די, אני כבר לא רוצה לדבר. אבל אני אף פעם לא מרפה. אז שאלתי. מה קשה לך כל כך איתי.
אתה חי בבועה שלך. אתה לא חי איפה שכולם חיים. אתה רוצה לחיות עפ"י כללים אחרים. אולי אתה פשוט מפחד. אתה לא מחפש מסגרת, ואתה לא מחפש משפחתיות, ואתה לא מחפש משפחה. אני כן.
אני יודעת שכל הדברים האלו יעשו לי טוב.
ולא טוב לך עכשיו?
שקט.
לא זקוק לטקס מלאכותי
קשה לי. קשה לי מאוד. אבל אני יודעת שכל הדברים האלו יעשו לי טוב.
אתה לא רואה שאני כל הזמן מחפשת מסגרות חדשות? קודם הקורס בוינגייט, אחרי זה הלימודים, עכשיו הקורס ערבית והקורס הנחיה, והמסגרת של ההנחיה. זה עושה לי טוב.
ואת לא מפחדת? שאת תגלי שכל הדברים האלו לא מצליחים למלא את החור הזה שיש לך בבטן..?
שוב שקט.
שתדעי, שגם לי יש קשיים. אבל אני לא מרגיש שכל הדברים הללו ימלאו אותי. אני לא רוצה חתונה. אני מבחינתי כבר מזמן עברתי את זה. אני לא זקוק לטקס מלאכותי שיזכיר לי למה. אני נזכר למה, כל בוקר וכל ערב, כשאת מבקשת שאני "אמחץ" אותך. אשכב מעלייך, כשהשמיכה מפרידה ביננו, ואז אנחנו מעבירים שני משפטים ואז זה קורה. שנינו מתחילים להתגלגל מצחוק. ולמרות כל בכי או קושי שהיה במהלך היום, שנינו מסיימים אותו ביחד בצחוק וחיוכים. ואני מכסה אותך, ונותן לך נשיקה. ונזכר לעצמי למה אני פה, איתך.
מתוך עמוד הפייסבוק 9ROOMS
אני לא זקוק לאנשים סביבי, וחליפה נוצצת, ומילים שנכתבו רק לאירוע מסוים. אני לא חושב ששמת לב היום, אבל כשישבנו באוטו, אמרתי לך שבשבילי אני כבר החלטתי מזמן. גם אם הרבה דברים לא יסתדרו כמו שנרצה. אני בחרתי להיות פה איתך. כי זה מה שעושה לי טוב.
אני לא רוצה אירוע שימלא חור בבטן. אצלי הוא מתמלא בצחוק כל בוקר וכל ערב כשאני אומר בוקר טוב או לילה טוב. הוא מתמלא כשאני נותן לך חיבוק חזק כשאת בוכה מכל הלב. הוא מתמלא כשאני זוכה לעשות משהו עבורך. אני לא זקוק ליותר מזה.
היום לפני השינה, כשמחצתי אותך, את אמרת לי – תודה שאתה לפעמים מציל אותי מעצמי.
// אנה ויונתן