מי יאמין לי בעוד עשר שנים, אף אחד לא מביט בה כשהיא עומדת כמה מטרים ספורים ממני. זיכרונות על גבי זיכרונות, שנים על גבי שנים, מעין פורקן לדברים אותם חוויתי, מי יודע עלי דבר כשהוא שואל על מי אני כותב, מעולם לא כתבתי כי רציתי.
בין אם היא תהיה הדבר הטוב ביותר שקרה לי היום או סיפור שירדוף אותי בלילה, יש תחושות עליהן לא הייתי מוכן לוותר, ברגעים בהם כעסה הייתה נוהגת להפנות אלי את גבה, עשרות אנשים עוברים לידה, חלקם קראו עליה אך לא יודעים דבר, אני בקלות מסוגל לזהות את הגב שלה, ראיתי אותו יותר ממה שראיתי את שלי, אני מביט בה ומנסה להבין האם היא עדיין כועסת.
מאות סיפורים שלא סיפרתי, אלפי מילים שלא אמרתי, מי יישאר עם פה פעור כשאספר לו סיפור על אהבה, "ואם עץ נפל ביער?" הייתה שואלת, ואני הייתי מביט בה חזרה ומנסה להבין מה יישאר לי ממנה מחר, זיכרונות על גבי זיכרונות, שנים על גבי שנים, כ-80,000 מילים יש בשפה העברית ואני לא מצליח לחבר אף אחת מהן לכדי משפט שיספק לה תשובה, בין כוס קפה לרגעים בהם היא עוברת, בין תחילת סיגריה לסוף משמרת, בין לילות חסרי שינה לרגעים ספורים בהם אני מתעורר, אני זוכר ממנה פחות בכל יום שעובר.
זה רק פורקן, בין חלומות לבין הדבר הטוב ביותר שמעולם לא קרה, לפעמים אני מאבד כל קשר בין המציאות לבין הדברים אותם אני זוכר, בין כל אות ושורה וכל-כך הרבה שנים שעברו זה כמו לכתוב זיכרונות של מישהו אחר. בקרים שטופי שמש, צהרי רוחות שלכת, ערבי סערה ולילות של פריחה, נשאר לי זיכרון עמום לכל עונה, והיא גדלה ביניהן ואולי כבר הפכה לאישה אחרת, ואני נשארתי כל מה שבחרתי לתאר, אף אחד לא מביט בה מלבדי כשהיא עוברת, מסביבה אנשים שקראו רק את הסיפורים אותם בחרתי לספר.
אם במרכז תל-אביב יושבת אישה עם שמלת קיץ בבית קפה ותקרא לי "מטורף", ואם בו בזמן, בקצה רמת גן, תשכב אחרת ותקרא לי "מפואר", וטרחתי לכתוב לה על כולן, כיד מכוונת כדי שתוכל להיזכר בעצמה, איך כולן הפכו חלק ממנה, איך כולן צודקות בעיניה, איך שתקתי כשנהגה להפנות אלי את גבה, ומחקתי כל מזכרת, כל תיעוד, כל מכתב, כל תמונה, כל מתנה, אני זוכר שהבטתי בה ותהיתי עם מה אני נשאר, מי יאמין לי בעוד עשר שנים? מי ידע להתרגש כי קרא עוד סיפור על אהבה? ואני מנסה להיזכר, היא שאלה: "אם עץ נפל ביער, אבל אף אחד לא ראה או שמע?".
בין אם היא הייתה הדבר הטוב ביותר שקרה לי היום או סיפור שירדוף אותי בלילה, היא עדיין נוהגת להפנות אליי את הגב, ואני המשכתי לכתוב למרות שמעולם לא הבנתי למי אכפת מסיפור אהבה שלא נוגע אליו.
והסיגריה עוד מעט נגמרת, ואני כלל לא נוהג לשתות קפה אחר הצהריים למעט הרגעים בהם היא עוברת, בין כל-כך הרבה שנים לסוף משמרת, אני לא יכול שלא להביט בגבה ולתהות מה היא זוכרת. כל סיפור שכתבתי על אישה אחרת מתחיל מהרגע בו זה נגמר ביני לבינה, רק פורקן לחוויות אותן אני שומר, כל תיעוד אפשרי כבר נמחק, מי יאמין לי בעוד עשר שנים? מה יישאר לי ממנה מחר? "ואם עץ נפל ביער, ואף אחד לא ראה או שמע, האם הוא באמת נפל?" היא שאלה, והבטתי בה חזרה ושתקתי, מתקשה לבחור בין גמילה לגאולה.
שנים על גבי שנים, זיכרונות על גבי זיכרונות, עשרות אנשים עוברים לידה, מי מהם יודע עלי חצי דבר כשהם שואלים על מי אני כותב, מה הם מרגישים כשהם קוראים? במה הם נזכרים? עשרות אהבות נגמרות ביום וחוזרות לרדוף בלילה, אלפי עצים נופלים אבל אף אחד לא ראה או שמע, מי יודע שהייתי קיים בשבילה? מי עובר לידי בעבודה ויודע על אותה אהבה, מי מבחין בי כשאני יושב כמה מטרים ספורים ממנה ונאחז באותה תחושה, מי עוד קורא חוץ ממנה ויודע לזהות כל אות שנכתבה לכבודה?
הרי מעולם לא כתבתי על מישהי אחרת, כתבתי בשבילה, מעולם לא כתבתי כי רציתי, כתבתי כדי שתקרא, בין מילים שלא יכולתי לומר לאישה שהספקתי לאהוב, ומילים שלא יכולתי לומר, התחלתי לכתוב.
//דור עמרם