אפילו הרעמים לא נשמעים מפחידים כל כך. הם כמו שיעול של השמיים. יותר כמו כחכוח בגרון. נקודות בעיר כל כך מוכרת שהן כמו מתוך סרט וכל האנשים בה הם ניצבים. בסרט על החיים שלי. בסרט שאני חיה בו, יש תפניות בעלילה. למרות שלפעמים נדמה שהסוף כבר ידוע מראש. או לפחות מה שמצפים שיהיה הסוף. מה שמצפים ממני שאהפוך לסוף. ובזמן שכולם מקווים שיהיה סוף טוב, אני מקווה רק לעוד סיבובים. עוד הפתעות. כמו למשל חד קרן בחליפה רוקד על עקבים ומנגן אקורדיון. אני מנגן, מה אתה מנגן. לא המצאתי.
הולכת יחפה, מרגישה את האבנים מתחת לרגליים. לפעמים מסתכלים עלי מוזר. אני מעמידה פנים שלא אכפת לי כי מי הם בכלל. מעמידה פנים אבל מתיישבת ומתייקת את המבט שלהם במגירה הארוכה בה אני שומרת את דעותיהם של כולם. חושבת באיזה קלסר לתייק את זה. שינוי, שימור או שיפור. תחת מי לתייק את זה. אכפת לי ממנו מספיק כדי לבדוק את הנכונות של מה שהוא אמר או שלא אכפת לי מספיק ואני צריכה לבדוק את הנכונות שלו בחיים שלי.
שמיים שנצבעים בכתום וסגול מוכיחים לי שכל דבר, גם אם נראה לנו בצורה מאוד מסויימת רוב הזמן, יכול להשתנות, תלוי בזמן ובמקום. וגם במזג האוויר. גם לי מותר להשתנות. גם לי מותר להיראות כל כך מלאכותית בשיא הטבעיות שלי. מותר לי לא לנסות להרשים ודווקא אז להיות הכי מרשימה שיש. פשוט כי אני ככה. כזאת. כתומה וסגולה. מתחילה להחשיך. צובעת קצות עננים בצבעים האמיתיים שלי.
יש דברים שאני יכולה לדבר עליהם רק עם אנשים מסויימים. יש אנשים שאני יכולה לעשות איתם רק דברים מסויימים. יש דברים שהייתי רוצה לעשות עם אנשים מסויימים. יש אנשים מסויימים שהייתי רוצה דברים לעשות איתם. יש דובים גדולים ביער ופחד מורגש.
הייתי רוצה לחשוב שאני אמיצה, מסתכלת לפחד בעיניים. הייתי רוצה לדעת שאני הרפתקנית, מחפשת צרות צרורות לצאת מהן ביצירתיות מתפתלת. הייתי רוצה להצליח להתמודד עם דברים בכנות, מבלי
השעה מאוחרת ועדיין יש כל כך הרבה להספיק. כשתפסתי מרובה לא תפסתי ואני מחפשת יד לרחוץ. לבחור את חתיכת העוגה שתתאים כדי שלא אאלץ לרקוד על עוד חתונה. לתפוס ציפור אחת שיושבת על העץ. למלא את פי מים.
אני נמסה לתוך מיטה בחדר גדול מידי שמכיל עוד מיטה גדולה מידי. מתעטפת בסדין מתחת לשמיכה מתחת לעוד שמיכה שאולי היא בכלל לא שמיכה. מושכת את הקצוות התחובים מתחת למזרן. כבר עשיתי את זה פעם אחת השבוע. מושכת מימין, משמאל, מלמטה מכל קצוות המיטה כדי לעטוף את עצמי קצת יותר. להרגיש עטופה מכל כיוון. אוהבת להרגיש מכל כיוון. להרגיש בבית. להרגיש בנוח. אי אפשר להרגיש בנוח עם סדינים תחובים מתחת לקצוות המזרן.
מציגה את עצמי לאנשים לדברים שמציגים את עצמם חזרה. מתרגלת לבלתי רגיל ומאמצת אותו לחיקי. טעמים חדשים, נופים לא מוכרים, טקסים מקומיים, אנשים לא מקומיים. טורפת את העולם בשתי ידיים ב-28 שיניים. נהנית מקצת נוסטלגיה, מהרגשה שהכל חדש ומוכר בעת ובעונה אחת. חושבת כבר על היעד הבא. עוד לא יודעת מה הוא. עוד לא יודעת מתי. מרגישה את הדרך מתגלגלת לי מתחת לרגליים ומקווה להצליח לחייך גם שם. ובינתיים.
//שירה פריגת