לפני כבר שבועות ירדתי למטה לקנות ריזלה. התימני בדוכן טוטו עיקם מבט לבקשה שלי ושאל אם יש לי תעודת זהות. אני לא הולכת עם תעודת זהות, וגם רישיון לא היה. התחננתי קצת שלא יגרום לי לעלות שוב לקומה השנייה, כי אני מכירה את כל השכנים ואני בכלל לא חדשה בשכונה. מאז הוא אומר לי "שלום בת 17", ומזכיר לי שאריאלה ממפעל הפיס לא התקשרה, למרות שעשיתי מנוי לחצי שנה. חשבתי שהמזל עובר במשפחה כמו גנטיקה, זה לא קרה, אריאלה לא תתקשר לעולם, גם לא למוכרת מהסופר יודה. אני לא יודעת את השם שלה למרות שאני קונה קבועה. בפעמים הראשונות היא היתה מתלוננת על הבלאגן בשקיות, עם הזמן השקיות מסתדרות והעיניים שלה מתרככות, מזכירות לי שצריך לעבוד קשה, אך גם לצחוק כשאפשר.
בעל הבית דופק בחיוך על הדלת, מגלה רגישות בכל מה שקשור לגיל שלי ("טל, את יודעת מה קורה לביציות בגיל הזה? אני רופא"), למרות שכוח הכבידה עדיין לא משפיע על הגוף שלי, כנראה שאייזק ניוטון טעה, לגביי לפחות. וכשהוא שואל אותי על מה אני חושבת אני אומרת לו שסטפן קינג צדק בקשר לשיגעון שתוקף לפעמים, כמו ש"הפנדה" הבין שיש דברים שאפשר לאהוב בשיגעון שלי, שלפעמים מותר להוריד את הרסן. סיפרתי לו על ח', שבהתה בי לשנייה בגיל 13 ואמרה לי שיש לי כוח שאני לא מודעת אליו, ושיום אחד אבין, אני חושבת שרק לאחרונה התחלתי להתחבר לכוח הזה. שירן מדיזנגוף אומרת שאני מגנט שמחבר כל מיני דברים, זה גם כוח? בפעם האחרונה שחיברתי משהו התחשמלתי, לא אשקר לכם, זה היה נעים, כמו המחט של ויקטור, שצובעת לי את העור בזיכרונות, צובטת אותי כמו המילים של ע' א' נשר. הראש שלי מתחת למים באמבטיה, אני קוראת ומתנתקת מהמציאות, מתחברת לעצמי לרגע, נזכרת שפעם הבטתי במיליון כוכבים כי הודי אחד האיר לי את הלב, והרגשתי שאולי לא אהבתי מעולם עד עכשיו, כמו שהייתי צריכה באמת, כי הרגשתי כל כך מתה.
זה היה לפני שגרתי בקומה הרביעית, לפני שמישהו רדף אחריי במדרגות בצחוק חסר מעצורים, נשכב לידי וצחק על ההצעה של הערבי בסופר ללכת לתחנה המרכזית לקנות דברים שיגרמו לנו להרגיש נפלא, אני לא צריכה, תודה. לא אהבתי אותו, אבל "אהבה" זאת מילה גדולה, יש לי משיכה לאנשים באות א', אולי בגלל המילה הזאת – א' שגרם לי להבין שהכל תלוי על תחושות, שהאדמה שאני דורכת עליה יכולה להיות מקודשת, היה גם את א' השחצן שפקח לי את העיניים, הצמיד לי מראה והראה שיש את מה שעובר לי בראש. אתם לא רוצים לדעת מה עובר לי בראש, גם בסדנת כתיבה לא רצו, העיקר שקראו לי טרנטינו, זה ריגש אותי נורא. אני חובבת דם. להומלסית בנחלת בנימין שצעקה עליי בגיל 20 שאני אביא סבל לכל מי שיהיה איתי הייתי חורטת משהו על המצח. האקס שלי צחק, ולי היו מחשבות מוקדמות של טרנטינו.
עכשיו אני רגועה, שומעת את טורי רוקדת עם האצבעות כמו חלום רחוק שלי. ואז אלחץ על alt J, שגורמים לי לחפור במילים, כמו נטע, שמאפשרת לי לחפור במבטים בלי שאגיד מילה כבר שנים. לפני כמה זמן לא הצלחתי לכתוב טקסטים ארוכים, מניחה שעינב היא זאת שגרמה לזה, עוד בימים שהיתה לי מחברת ועיפרון, בימים שעוד לא הייתם. אתם, שמכירים אותי כל כך מקרוב.
//טל חבושה
