פתאום לכולם יש אג'נדה, אי אפשר להוציא מילה מהפה בלי אג'נדאיסט שיקפוץ מאיזה עציץ ויצעק עליך "שוביניסט! אוכל נבלות! מושחת!". נמאס לי מכם רדיקליים שעירים ומכל מי שמנסה לקדם משהו בעיר הזאת, ומי בכלל רואה את הפריפריה בעיניים? תנו להם מפעלים ולנו את מתחם שרונה, תנו להם אדמה לעבוד ולנו מדרכת אספלט שיקית, תנו לנו! תנו לנו! תנו לנו- אגו טריפ.
תנו לנו אגו טריפ צועד עירום וגאה, בטעם שניצל טופו, בריח גאנג'ה – תנו לנו לעשן בשקט, תנו לנו תרבות ואמנות במקום גנים ציבוריים, במקום משפחה, במקום מסורת, במקום ציונות, ומי זה הרצל בכלל? זה הרחוב הזה עם הבנקים הנושקים לשמיים הפטריארכליים, זה הרחוב החותך את שדרת רוטשילד, ומי זה רוטשילד? זה הפסל של האיש עם המגבעת יושב לו על הסוס ומביט על תפארת ארץ תל-אביב.
ארץ תל אביב הנאורה, חיה ונושמת שיק ותפאורה, מתהלכים לנו בין מגדלי יוקרה לבין שכונות מתפוררות ומבנים על סף קריסה, מדלגים מגרפיטי לשירה אורבנית. ישנים ביום. חיים בלילה. אנחנו מקדמים, דינמיים, חיים את החיים, אבל מה שקצת חסר לי כאן זה היגיון בריא, משהו פה מרגיש לי צדקני, תמיד יש גל חדש של התנסות, של התפקחות, אבל תכלס שום דבר לא משתנה.
אז אנחנו מתהלכים מאג'נדה לאג'נדה באגרופים קפוצים כי יש לנו דעה, הולכים לכל מקום עם הדעה שלנו, לקנות במכולת ולהשכיר דירה, הולכים לים, להפגנה, יוצאים למלחמה, הדעה מקיימת אותנו, צמאים להיות צודקים, צמאים לחיזוקים, אבל לאן מובילה אותנו הדעה? לעוד דעה, לעוד בריחה מהאמת העצובה ששום דעה לא תשנה את העובדה שכדי שמשהו יקרה כאן, לא מספיק רק לנקש עשבים שוטים, צריך להתחיל מהשורש, מהחינוך, מערכים.
פעם היו אנשים עם אג'נדה אמתית, כמו בן גוריון שיישב את הנגב ופוליטיקאים שוחרי שלום, אבל מי בכלל זוכר אותם? עכשיו יש לנו את לפיד וביבי ש "מרימים לנו את הכלכלה" ואת הדובדבן שבקצפת – האח הגדול, בית התיישבות הליברליזם הראשון.
אני לא מתיימרת לומר שאני עושה פה משהו לעומת כולם, גם אני מוצאת את עצמי יוצאת להפגנה וחוזרת לגרבץ מול הטלוויזיה, אבל אני לא אונסת אף אחד בדעותיי כי אני יודעת שבמקום בו שנים צמחו קוצים אי אפשר תוך שבוע לגדל שיח שושנים, והצביעות הכי גדולה – להתיימר לקדם משהו תוך כדי הזנחה של דבר חשוב יותר, מקדמים חיים אורגניים תוך כדי שלא מזיז לנו שהילדים פה משחקים ברוטשילד בין שני כבישים סואנים במתקני כליאה מודרניים דמויי גני משחקים, בלי דשא סינטטי אפילו, על חתיכת ספוג ירוקה.
ממשיכים את דור המוסר הכפול – תהיו ליברליים אבל תחיו כמו מסכנים, נותנים להם בדיוק את מה שהם רוצים, וזה הפרדוקס של הבחירה הבלתי אפשרית בהתפשרות הכנועה וזאת גם הסיבה לכך שאנחנו משלמים ביוקר- כי אנחנו מוכנים לשלם, כי לא משנה כמה שנתלונן אנחנו נמשיך לשלם, נמשיך לבזבז ונמשיך לקיים את המושחתים.
אנחנו חלק משרשרת המזון האנושית, החזקים אוכלים אותנו בלי מלח כי אנחנו נותנים להם, כי במקום לשבור את כללי המשחק אנחנו מאמצים דעה תוך כדי הרכנת ראש לחוקים בזויים של מישהו שיושב על כיסא המנהלים האיכותי שלו כבר שנים ומצפצף עלינו החלשים- בעלי הדעה, אבל מה אכפת לנו? העיקר שיש לנו אג'נדה.
//דיאנה לויט