משהו קרה לי בתקופה האחרונה. אני לא יודעת לשים על זה את היד, אבל לפעמים זה פשוט משהו שיודעים אותו. אני לא כמו שהייתי לפני כמה שבועות. אני תקועה. כבר כמה שנים טובות לא הרגשתי תקועה כל כך. אני לא מצליחה לכתוב, לא מצליחה לצייר, אין לי חשק לצלם והזמן פשוט עובר.
אני נמצאת ולא נמצאת במציאות. חלק ניכר מהזמן אני מרגישה שאני חיה חיים של מישהו אחר. וזה מוזר, כי בדיוק לפני שנה, עברתי דברים די דומים, ולהיפך, היה לי מוזה מטורפת עם דרייב משוגע לחיים ורצון לעשות הכל מהכל. ועכשיו, כמו אז, הרבה השתנה: סיימתי תפקיד, התחלתי ללמד, עברתי דירה. רק שהפעם, אני לא מצליחה ליצור. אני מרגישה מנותקת מעצמי.
אפילו כדי לכתוב את המשפטים הקודמים הייתי צריכה לשתות קפה, להפעיל מאוורר, לחפש מוזיקה מרגיעה ולנסות לכתוב. וזה עדיין לא ממש זורם. וזה מפחיד אותי כל כך. הכתיבה היא הדרך שלי לחשוב, היא הדרך שלי להתקדם, היא הדרך שלי להבין את עצמי בחמש עשרה השנים האחרונות, מאז הפעם הראשונה שהתחלתי לכתוב יומן. ומה אעשה אם לא אוכל לכתוב יותר?
הגוף שלי כנראה עוד לא התרגל לכל מה שקורה מסביב. להיות יומיים בשבוע אצל ההורים, ללמד בצפון, לחופש הזה שאין לי שום חובות כמעט. הגוף שלי מתנוון יחד עם המחשבות והרגשות. חוץ מתחושה אחת – לחץ. איכשהו, לא משנה מה קורה בחיים שלי, לא משנה כמה אפאטית אני יכולה להרגיש, הלחץ יהיה שם. לחץ על עצם היותי אפאטית, לחץ על התחושה שאני לא עושה כלום, לחץ על שהשמנתי, לחץ כלכלי, לחץ על משימות בעבודה, לחץ על החתול, לחץ לתת מעצמי, לחץ להוכיח, לחץ להרגיש מחויבת לעצמי, לחץ על כל דבר.
כנראה שהלחץ זה טבע שני שלי. מה שאני יודעת בחיים זה להיות לחוצה וליצור. ועכשיו כשאני לא יוצרת תקופה ארוכה יחסית לעצמי, הלחץ משתלט עוד יותר והופך להיות ההוויה שלי והאויב מספר אחת שלי. כבר שנים שהוא איתי, שנים שהוא מתעצם, שנים שחשבתי שהוא שם כדי להגן עליי. וכנראה זה מה שהייתי צריכה, להיות מאופסת. לא לעשות כלום, כדי להבין כמה הלחץ לא משרת אותי. כמה הלחץ נמצא שם גם בלי שום צורך. כמה הלחץ הפך להיות איך שאני חיה את החיים.
וזה הזמן לעבוד. לעבוד קשה, כדי להגיד ללחץ שלום ולא להתראות. לתפוס אותו כשהוא מגיע, ולא לתת לו להיכנס, לדעת להגיד לו שניה לפני, שהוא לא נחוץ אצלי בחיים יותר ואם בלי לשים לב, הוא הגיע והשתלט עליי שוב, לא לכעוס על עצמי. כי זה תהליך. וכמו שאני אומרת לתלמידים שלי, גם כשנולדנו, לא ידענו ללכת ולאט לאט, אחרי אלפי פעמים שנפלנו חזק על התחת, קמנו, ולמדנו ללכת. אז יהיה קשה, וניפול כמה פעמים, ולא נצליח ונהיה מתוסכלים, אבל בסוף, אם נרצה, אנחנו נצליח.
אני יודעת שאני מסוגלת. אם לימדתי את עצמי לעבור הלאה מהרבה חרא שעברתי, מלהיות תיכוניסטית דיכאונית, להפוך להיות אופטימיסטית שיודעת גם לתת מקום לכאב. מתלמידה ממוצעת מינוס בילדות, להתקדם ולהיות תלמידה מצטיינת. מאחת שלא אהבה שיעורי אמנות, לאמנית. אז גם את זה אני יכולה לעשות.
אז רצון יש, מטרה גם יש, אופטימיות והבנה יש.
זה הזמן לצאת לדרך.
//טל עוז