אומרים שכל אחד יכול להכין משהו לאכול. אז אני לא.
אני לא טובה בזה, אף פעם לא הייתי טובה בזה וזה ממש סבבה. ממש ממש סבבה. ממש סבבה לי לסיים את היום עם פופקורן או קורנפלקס. הרי מה זה פופקורן? תירס. ומה זה תירס? ירקות. ארוחה מזינה ובריאה לסוף של יום.
כמו שכבר סיפרתי לכם בפוסט קודם "החביתה הראשונה שלי", בישול אף פעם לא היה פאן בשבילי ובדרך כלל אני פשוט לוקחת קופסאות של אוכל מאמא או מזמינה הרבה מאוד פיצה.
אחרי צפייה בפרומואים של "הצילו! אני לא יודע לבשל" שתעלה בשבת הקרובה בקשת, הבנתי שאני לא היחידה ושהגיע הזמן לעשות מעשה. אותגרתי לבחור מתכון אחד ולנסות לצלוח אותו. אז בחרתי במתכון שיהיה מספיק טעים בשביל שיבוא לי לעשות אותו ומספיק קל בשביל שמישהו אחר יסכים לטעום אותו.
הלכתי על פנקייק תפוזים ושוקולד והכנתי מראש את כל המצרכים חוץ מגרידת תפוז, עליה החלטתי לוותר (מתוך עיקרון כמובן. עיקרון של אם זה דורש ממני יותר מאשר לערבב יחד חומרים, זה בחוץ).
סידרתי את כל המצרכים על השיש ואמרתי לעצמי שאני הולכת להכין את הפנקייקס הכי טעימים בעולם. בארץ. בתל אביב. בשכונה. בבית הספציפי שלי. גם טוב.
בדיוק כמו במתכון, ערבבתי את החומרים בשתי קערות שונות והריח של מיץ התפוזים השתלט על המטבח. תהיתי אם זה כי שפכתי חלק על הרצפה, אבל גיליתי שלא. הכל בסדר בינתיים. שתי הקערות מוכנות לערבוב.
שפכתי את הקערה שהכילה ביצים, חמאה, תמצית וניל ומיץ תפוזים אל הקערה השנייה שכללה קמח, סוכר, ממש מעט מלח ואבקת אפייה והתחלתי לערבב עד "שלא יהיו גושים". מה שאומר עד שהיד כואבת, ואז עוד קצת.
משם עברתי להכין את רוטב השוקולד שדווקא ההכנה שלו הייתה מהנה במיוחד. שמים שוקולד עם חלב במיקרו, כמו בימים שהייתי חוזרת מבית ספר ובא לי משהו מתוק. כן, פשוט הייתי מחממת שוקולד במיקרו…
אחרי שלב המיקרו, הגיע שוב שלב של ערבוב מעיק של הרוטב עד שהוא באמת נראה כמו רוטב והיה טעים במיוחד.
ועכשיו – רגע השיא. לשפוך את הבלילה על מחבת חמה ולקוות לטוב.
שני הפנקייקים הראשונים יצאו די מזעזעים (הפנקייק המצולם הוא הניסיון הרביעי במספר) אבל לבסוף יצאו פנקייקים ראויים למאכל בטעם תפוזים יחד עם רוטב שוקולד שלא היה מבייש אף מיקרוגל, חדשני ככל שיהיה.
בקיצור, זה לא יצא בול כמו המקור (וגם הייתי היחידה שטעמה את זה, כך שאין לי עדים שיתמכו בי), אבל וואלה – היה טעים! תמיד אמרו לי שמה שחשוב זו הפנימיות:
//ירדן און