כולנו שמענו על גברים שצילקו נשים בעקבות מערכות יחסים. בעיות אמון או הערכה עצמית שנפגעה, אבל במקרה שלי זה היה נס. לא מהסוג של פח השמן אלא יותר נס קפה. הייתי בסך הכל חיילת שהכינה נס לבחור שהיא אהבה, אבל הוא אחרי לגימה אחת התחיל להיחנק. מסתבר שגם במתכונים בהם המרכיבים הם אבקה, חלב ומים – אני עדיין יכולה לטעות. שנים שהוא צחק על כמה הנס הזה היה גרוע ושנים שהתרחקתי מהמטבח, למעט המיקרוגל ששימש אותי בנאמנות. זה לא שהתעצלתי כמו שפחדתי לפגוע בעוד אנשים. בעצם אני סוג של גיבורה. הצלתי חפים מפשע ממאכלים שנוצרו על ידי. אז בבקשה.
אבל עכשיו, כשאני כבר לא צעירה ולא עשירה וטייק אווי יומי זה כבר לא משהו שאני או גופי יכולים לעמוד בו – לא נותרה לי הברירה אלא להיכנס למטבח. לא שקשה להיכנס למטבח בדירה של 30 מטר, כי הוא די ליד המיטה שלי, רק שהפעם החלטתי גם ממש לבשל. אז נעתרתי לאתגר לקראת עלייתה של התכנית: הצילו, אני לא יודע לבשל ביום שבת הקרובה בקשת. ובחרתי במתכון של אקלר וניל, כי היה לזה קצת שם צרפתי ואני בטוחה שזאת ההתחלה הטובה ביותר בדרך לכוכבי המישלן שלי. או התרחיש היותר הגיוני – אם הכל יתחרבש, תישאר לי הקצפת.
להלן דוגמה לבישול העיקרי שלי: שניצל תירס, 2 דקות במיקרוגל וסלט מעגבניות
אז כשפתחתי את המקרר כדי להתחיל במשימה והבנתי שעגבניות, ערק ויוגורט בן חודש הם לא חלק מהמצרכים, נאלצתי לקפוץ לסופר כדי להשלים כמה דברים שהיו חסרים לי. למעשה, חוץ מ-250 מ"ל מים, לא היה לי כלום. קניתי את החמאה, הקמח, הביצים, השמנת המתוקה ואז הגעתי לחלק של השוקולד המריר לציפוי. החלטתי שיש גם מקום לבטא קצת את עצמי במתכון הזה, אז במשך 20 דקות עמדתי מול מדפי השוקולדים והתלבטתי אם להפר את המתכון ולקחת שוקולד טעים יותר. לקחתי.
עכשיו כמה גרוע יכול לצאת מאפה שיש בו בצק, שוקולד וקצפת? אולי זה יצא מכוער קצת, אבל זה לא יכול לצאת לא טעים. קצת הרגיעה אותי המחשבה הזאת וניגשתי למלאכה באופטימיות קוסמית מלאה בתמצית וניל. אז אני מוציאה את כל המצרכים, עוברת על המתכון ומכניסה לקערה את החמאה, הקמח, הביצים, המים, הסוכר. ממשיכה קצת לקרוא ואז אני מבינה שזה החלק של המצרכים ולא המתכון. לא אשקר, לשניה חשבתי לערבב את הכל ולראות מה קורה – אבל גיליתי תושיה וזרקתי את הבלילה הזאת לפח והתחלתי שוב.
אופסי
מרתיחה את המים, המרגרינה והסוכר – עד כאן הכל סבבה. מוסיפה את הקמח, לסיר, מערבבת. מערבבת. מערבבת. לא בטוחה אם הגושים המוזרים האלו הם חלק מהתהליך, אבל אני נאמנה למתכון. בינתיים הבצק נראה כמו ניוקי אבל אולי זה יפתיע אותי בסוף. מוסיפה ביצים ואז המתכון מבקש ממני להעביר את הבצק לשק זילוף עם צנתר כוכב 1 ס"מ. ובכן, זה השלב שאני מתחילה לדמיין את עצמי כמנתחת לוהטת באנטומיה של גריי, כשבאמצע ניתוח קריטי לפחזניות אני מבקשת מהאח שלידי להכין לי אחד כזה. צנתר? אוקיי. בשלב הזה שק הזילוף כבר מראה נטיות אובדניות ושנינו נקרעים. הוא מהבלילה, אני מצחוק. פה כבר אמרתי נואש, אבל הייתי כל כך סקרנית לראות מה יוצא בסוף שהייתי חייבת להמשיך. 20 דקות בתנור – חיוור יותר ממני באמצע ינואר. משאירה לעוד 20 דקות וזה עדיין שטוח, אבל נראה אפוי.
זה לא ניוקי
אחות, תכיני לי צנתר כוכב 1 ס"מ
שלב הקצפת – נגמר אחרי 10 שניות, כשהפלתי את השמנת המתוקה על הרצפה ונאלצתי לעבור לשלב הנקיונות מוקדם מהצפוי. לא נורא, סופרים פתוחים כאן גם בלילה, אז עשיתי מה שכל אופה צריכה לעשות וקניתי קצפת בספריי.
שוקולד שנע בין "יאמי" ל"אומיגאד איפה המטף??"
שלב השוקולד – ממיסה אותו בסיר עם החמאה, מציפה את הדירה בריח הנהדר הזה. מתמכרת לרגע. אולי סוף סוף הצלחתי במשהו מהמתכון הזה. מעניין אם העשן הזה שיוצא מהסיר הוא חלק מהתהליך או ש… אוקיי, זה נשרף. גושי פחם קטנים ומזג האוויר בדירה מתחלף למעונן חלקית. אני אפזר כמה סוכריות צבעוניות לאווירה.
בקיצור, הכנתי פחזניות שלאוייבי הגרועים שביותר לא הייתי מאחלת. אני אמשיך עם הסלטים והגבינה הלבנה לבינתיים. בתאבון 
// הדס גוילי