בגיל רבע ל-30, הבנתי כמה מוזר זה לדעת שאם ישאלו אותי שאלות על החברה הכי טובה שלי, אני אדע לענות. איזה צבע היא הכי אוהבת, מה מנחם אותה כשהיא עצובה, איך היא אוהבת לשתות את הקפה שלה בבוקר (חלש, רותח, בלי קצף, שני סוכרזית).
בגדול, אני יודעת לענות גם על איך אני אוהבת לשתות את הקפה שלי (ג'ייקובס, חזק, מלא קצף, שני סוכר לבן). לגבי כל השאר… מסתבר שאין לי תשובות עקביות. זה יכול להיות סגול במצב רוח מסוים ולהשתנות פתאום לטורקיז במצב רוח אחר.
רק בגיל רבע ל-30, החלטתי לעשות את הצעד הראשון בדרך לתחזוק מערכת היחסים עם האדם הכי חשוב ומשמעותי בחיים שלי – אני.
אני דווקא כן מיוחדת.
כל מי שמכיר אותי מסביב ממשיך לשקר ולטעון שאני דווקא כן מיוחדת. שאני מצחיקה ומשעשעת, אינטליגנטית לפרקים, מוכשרת ויצירתית. בניסיון להבין האם יש דברים בגו, החלטתי לעשות מעשה ולהתגבר על אחד הפחדים היותר גדולים שיש לי: להיות לבד.
עקרונית, אני לבד כי אני רווקה (אפשר להירגע, גם אמא לא מבינה איך זה יכול להיות. לא רק אתם תוהים). אבל איכשהו, בשנתיים האחרונות מאז שאני לא בזוגיות ועברתי לגור לבד, הצלחתי להתחמק באלגנטיות מרשימה מבאמת להיות לבד. בדפדוף מהיר בזיכרון אני מצליחה לקבוע תוכניות כמעט לכל ערב נתון. בין אם זה דייט, סטוץ ובין אם זה בילוי עם חברים או חברות.
לא מסוגלת לסבול את המחשבה של לשבת בגפי בבית ולהתמודד עם עצמי, עם שאלות שאין לי תשובות עליהן, תוכניות אבודות ומחשבות בלתי פוסקות שתמיד עוסקות איכשהו בעיקר בבחור האחרון ששבר לי את הלב ומה עשיתי לא נכון הפעם.
מפה לשם מצאתי את עצמי השבוע, בלב חושש, בטן מתהפכת וידיים רועדות, ניגשת לקולנוע בערב יום שישי וקונה כרטיס לאחד לסרט "מסע של מאה צעדים". נכון, זה קצת לרמות בחלק של "להיות לבד" כשמוקפים באנשים שנמצאים באולם וצופים יחד איתך בסרט ועוד בסרט רומנטי. מצד שני, לא הכרתי שם אף אחד והייתי מוקפת בזוגות שישבו ביחד באולם בזמן שהכיסא שלידי נותר ריק.
נכון, בהתחלה זה היה קצת מבאס לראות את כל הזוגות שהגיעו להעביר את שישי בערב ביחד ולהיזכר שוב בהוא שחשבתי שיהיה איתי שם בכל ערבי השישי ובכל הסרטים שאני אראה מהיום ואילך. לקח קצת זמן , אבל אז זה גם התחלף למחשבה שתכל'ס אני אחלה דייט, כשחושבים על זה: בתחילת הערב, לא הייתי צריכה לשכנע איזה סרט רואים. התארגנתי ויצאתי מהבית, נהנית מהדרך לקולנוע עם שירים של אד בפלייליסט. כשהגעתי לקופה, ישר שילמתי כמו ג'נטלמן וגם פינקתי את עצמי בפופקורן ליחיד עם שתייה קלה, בלי ההצגות המיותרות של מי מוציא את הארנק ומזמין את מי.
יש משהו מיוחד, כמעט משחרר בחוויה הזאת של לגשת לקופה ולבקש כרטיס אחד. בלי להיות בדייט, עם חברה או עם ידיד. זה התחיל בהרגשה הקטנה של הניצחון אחרי שהתמודדתי בגבורה עם המבט מלא הרחמים של הקופאית כשביקשתי כרטיס אחד והמשיך בהבנה שלי שאני יכולה ויודעת לשבת וליהנות מהזמן הזה לבד, גם בלי שיהיה מי שאני אוכל להניח את הראש על הכתף שלו. אפילו הצלחתי לא להתעסק בכלל בפלאפון במשך כל הסרט.
הסרט עצמו, אגב, מקסים ואני ממליצה בחום בלי קשר אם אתם מחפשים איך להעביר את הערב. לגמרי אפשר לצאת עם החבר/ה, אבל המלצה חמה – זה כיף גם לבד.
// איתאל קלנגן