עוד עשרה ימים אפגוש את אהובתי.
אני עוד לא יודע היכן המפגש יקרה, בין אם על החוף או בתחנת אוטובוס, בהוסטל מעופש או במלון יוקרתי. אחרי יותר משלושה חודשים של מלא שיחות וואטסאפ וטיפה סקייפ, סוף סוף נפגש פנים מול פנים.
אני אחכה לה במקום שקבענו.
אסתובב ולא אנוח, כל דומה לה תעלה לי קמצוץ של חיוך שיחמיץ כי היא רק דומה. כל קריאה שתזכיר במעומעם את שמי תזכה את תשומת ליבי לשווא. כל בושם נשי יתן בי תקווה, אולי היא החליפה.
בשתי מילים, אני אתרגש.
שגרת הטיול תימשך
יתכן שתאחר קצת. נהג המונית אולי יתבלבל, התיק כנראה יתעכב, לא יחתימו לה את הויזה או שהדרכון לא בתוקף, הכל יכול לקרות. אבל לא הפעם, הפעם הכל יזרום, ילך חלק לפי הספר או הסרט. אני אתסרט את המפגש, אבקש מאיזה יפני שיחזיר לי טובה על מיליון התמונות שצילמתי אותו מול הצוק הגדול. שיחזיק את המצלמה כמה דקות, מה יקרה?
נרוץ אחד לעבר השנייה, בראש זה יעבוד, התיקים יזרקו ב-slow motion לצדדים, לאט לאט מסירים את החסמים מהמפגש, close up על החיוך המתרחב שלה ומעבר לשלי. הגדלת הפריים, שנינו מופיעים בידיים פרושות. עכשיו יש לי החלטה מקצועית לקבל. אם אני רוצה שהסרטון יהיה סופר-רומנטי קיטש ויגמר בנשיקה מושלמת או אולי נפקשש אחת את השני ונזכה לתהילת עולם ביוטיוב. אני מכיר אותנו, הסבירות לאופציה מספר שתיים גבוהה יותר, גם בלי תכנון מוקדם. רגע לאחר מכן אני אגש ליפני ואקלוט שכלל לא לחץ על הכפתור האדום. "טמבל" אני אסנן בעברית והיא תרגיע אותי, תעורר בי זיכרון מפעם "למי אכפת? אנחנו ביחד בקצה של העולם" תלחש ברוגע באוזני.
היא תלבש שמלה בצבע תכלת וכפכפי טיול בכך אני בטוח, שזופה יותר ממה שאני מכיר אותה, עם פסים לבנים משורש על גב הרגל. בכל זאת, שלושה חודשים. בטח תענוד גם צמיד בצבע מרקר שרוכלת כלשהי שכנעה אותה לקנות באחד מהבזארים או השווקים בהם עברה בטענה לסגולות דתיות ורפואיות מפיסת הבד שמקיפה רגל או זרוע, אולי עשתה ראסטות עליהן חלמה, אולי אפילו קעקוע.
אני אהיה עם מכנסיים קצרים וטי שירט, שיער ארוך שהיא לא מכירה ובלי זקן. אחרי קמפיין ממושך שכלל התניות מדיניות, איומים פיזיים מתונים ושליחת הודעות אינטנסיבית בנושא, היא ניצחה. הבטחתי לה שאוריד אותו לפני שניפגש.
היא ניצחה בוויכוח, הזקן ירד
מאחוריה אולי ימתינו לה השותפות שלה למסע, מעניין אם היא הכירה אותן אתמול או לפני חודש. הן יתנו לנו את הספייס שלנו, להשלים פערים של כמה חודשים בכמה רגעים קטנים. ואז יתקרבו ויציגו את עצמן.
"שמענו עליך הרבה" הן כנראה יגידו בחיוך, ינסו לזכות בתשומת ליבי אבל אין זה יעניין אותי, עיניי ומוחי יהיו מרוכזים רק בה, בקושי מילה אצליח לזרוק להן. זו לא אשמתן, אני לא סנוב אבל נוצרה סיטואציה בעייתית. משם ניסע כולנו להוסטל שלהן או שלי, מרחק חמש דקות או שעות מנקודת המפגש. בדרך היא תפטפט עם הנהג בשפה אותה רכשה בזמן שאניח ראשי על ברכיה.
כשנגיע לגסט האוס החדרים יחולקו מחדש והיא סוף סוף תחלוק את מיטתה איתי ולמרות שזה בוקר נטען לעייפות ונתפרק. כמה שעות אחר כך שגרת הטיול תמשך, קצת ספר בערסל קצת שנירקול וטיול, כאילו לא עברו שלושה חודשים מאז התראינו לאחרונה.
מה שיקרה לא משנה כי עוד עשרה ימים אפגוש את אהובתי.
// רז קפלן