היא נכנסה לחנות. סתם, כי היה לה קר בחוץ. אז כבר הסתכלה בפנים. זו הייתה חנות מתנות, מתנות מהמזרח. היו שם הרבה וילונות בצבעים חמים. המדפים היו מעץ עבה וכהה, ועליהם היו המון פסלונים קטנים מעץ, ג'ירפות, פילים. היה שם ריח חזק של קטורת, כמעט מחניק.
היא המשיכה להסתובב, כבר אפילו התחילה קצת להתעניין באמת. להביט ולא סתם לרפרף עם העיניים, כמו שעושים בדרך כלל. כשהגיעה לקצה החנות היא נעמדה. משהו עצר בעדה מלהמשיך. כשניסתה לחשוב בהיגיון, הרגישה שהיא צריכה להמשיך ללכת. אבל היא לא יכלה לזוז. משהו מבפנים לא נתן לה.
לא יכלה לזוז
פתאום היא הבינה שהיא לבד בחנות, אבל אין שם קונים וגם לא מי שימכור. המחשבה הזו גרמה לה להרגיש אפילו יותר מוזר. עכשיו באמת כבר לא ידעה מה לעשות. היא פשוט חשבה כל הזמן על עצם העובדה שהיא לא מצליחה לגרום לגוף שלה לזוז. ואז, כמו מתוך הזיה, הוא יצא, כל הזמן הזה הוא עמד מאחורי אחד מאותם וילונות. כנראה שהוא כאן המוכר. הוא לבש מכנסי דייגים ירוקים, דהויים ומרופטים. כאלה שאפשר לדעת בוודאות שהם נלבשו המון. הייתה לו חולצה גזורה שבצד שמאל שלה, למעלה, היה כתוב משהו שכבר כמעט נמחק.
אבל כל זה לא ממש עניין אותה. היא נבהלה ויצאה מהחנות. משהו ברגע הזה, הרגע שראתה אותו הבהיל אותה. יותר נכון, היא נבהלה מעוצמת הרגשות שעלו באותו רגע קטן. היה לה חם, למרות שבחוץ היה קור מקפיא.
הרגליים שלה הובילו אותה לאורך הרחוב, לכיוון הבית. היא אפילו לא הייתה צריכה לחשוב על זה. בעצם גם לא יכלה. התמונה שלו פשוט נתקעה לה בראש ולא רצתה לצאת. היה לו שיער ארוך וחלק, בהיר. אסוף בקוקו. היו לו קצת זיפים, שהראו שכבר כמה ימים לא התגלח. היה בו משהו. הוא היה כל כך מיוחד. איך שהסתכל עליה, במבט תמים כל כך, טהור אפשר להגיד. זה המבט. זה תמיד המבט. ככה הם לוכדים אותה, עם המבט שלא נותן לה לשכוח אותם.
זה תמיד המבט
היא הגיעה לדירה בלי להגיד שלום לזאת שישבה על הספה, והלכה למיטה. היא נרדמה עם הבגדים, ועם המחשבות. הדבר הראשון שעלה לה בראש כשהתעוררה באמצע הלילה עם גרון יבש, היה הוא. היא לא הבינה מה קורה לה. מה הוא עושה לי, היא שאלה את עצמה. לגמה מכוס המים וחזרה לישון.
בבוקר זרחה שמש חמימה. היא חזרה לחנות, כאילו שזו בכלל לא החלטה שלה. היא נכנסה בהססנות ועם זאת בביטחון מלא. היה שם ריח דומה לאתמול, אבל הפעם הייתה בו מעין רעננות, אולי בגלל הבוקר. היא ראתה אותו יושב שם, מאחורי הדלפק. רושם רשימות או מחשב חשבונות, לבוש בדיוק במה שלבש כשראתה אותו אתמול.
היא עמדה שם כמה שניות והסתכלה בו, אותו השיער, אותם זיפים. הוא הרים את העיניים, והמבט שלו היה טהור אפילו יותר. המבטים שלהם הצטלבו, והלב שלה התחיל לדפוק במהירות, כמו שלא דפק מעולם.
"היית כאן אתמול, לא?" הוא אמר את המילים ברוך, כאילו שואל מה הביא אותה אליו. בקושי הצליחה לענות לו. "אני, סתם, נכנסתי להסתכל". ובעצם התכוונה להגיד שרצתה לראות אותו שוב. הוא שאל לשמה, היא אמרה שזה לא מה שמשנה. "אז מה כן משנה?" הוא שאל.
"העיניים".
*פורסם על ידי תפוח אפוי (שם בדוי) באתר במה חדשה בשנת 2005, בהיותי בת 15.
לא נגעתי (כמעט).
// לי לזר