מישהו שאל אותי היום, "איך בן אדם חייכן כמוך פתח עמוד בפייסבוק שקורא לחצי מהעולם לא להתרבות?". אז קודם כל, זה לא שאני מאחל לחצי מהעולם לא להתרבות, אלא לחלק הבעייתי. נו, לאנשים האלו שגורמים לנו להיזכר בקללות של הסבתות שלנו, לאלו שגורמים לנו להבין שיש אותנו ויש את אלו שגורמים לנו להקיא קצת בפה במקום להקיא עליהם מאי הנעימות.
העניין הוא שאני מדבר על קהל יחסית די גדול, החל מאלו ששמים את הכפית המלוכלכת מקפה שחור בתוך הסוכר ועד למלצרית שמגיעה אליכם ואומרת "אל דאגה אני לא צריכה פנקס, אצלי הכל בראש" ואז מגיעה אחרי שעה עם רביולי פטריות אחרי שביקשתם חשבון.
שלא תטעו, אני מאוד אוהב אנשים, לא את כולם אני שונא, עובדה, אני עדיין הולך לאותה מכולת למרות שהוא מעשן לי בפנים בזמן שהוא עושה לי חשבון. כזה אני. מאופק עד כאב.
מה שאותי מצחיק זה שבתכלס, זה לא התחיל סתם. בפעם הראשונה שאמרתי למישהו "אל תתרבה" זה היה כשהבנתי שיש רוע בעולם והוא חזק יותר מהטוב. אלו שחותכים אותך בכביש וכמעט נכנסת בקיר הם חזקים יותר מאלו ש"לא רוצים להתווכח". אלו שיעשו רעש באוטובוס הם יותר עמידים מאלו שמעדיפים לעבור מקום.
אבל למה? שאגלה לכם משהו? מי שכבר קרא את הפוסטים האחרונים שלי יודע שאני עברתי את הזבל הזה שנקרא סרטן, לא בצורה פולשנית כמו אלו שבאמת עברו את זה, אצלי זה נגמר אחרי שנה של כאבים לא קלים וניתוח להוצאת הגידול, אבל העניין הוא שבזמן שהוציאו את הגידול, הוציאו לי עוד משהו, את היכולת להביא ילדים. בדיוק זה מה שעצבן אותי, כל אלו שחותכים בכביש או אלו שמרביצים לזקנות יכולים להביא ילדים ואני צריך תרומה מבחוץ? ממי אני אקח? מאלו?!
אז כן, בהתחלה החלטתי להיכנס בכל מי שזבל פחות או יותר, כל מי שבא לכם לקלל אותו ולא נעים לכם, אז כל מה שיוצא לכם זה לצעוק לו "אל תתרבה", ועכשיו? לקחתי את זה למקום הרבה יותר מצחיק, הרבה יותר ציני ורע גם לאנשים שסתם מעצבנים אותי, אנשים שלא שילמו לחניון במקום הנכון ועכשיו 100 רכבים צריכים לעשות רוורס בגללם, או ה"צעירים" שעשו חיקוי של אזעקה מתחת לבניין שלי בארבע בבוקר, תתרבו עם קסאם-כסעעמק.
במידה שלא ראיתם עדיין את מה שהכנתי לפני כמה חודשים בשביל הצחוק, מוזמנים. מבטיח, שם, הייתי עדין לעומת ההתחלה שגרמה לי לפתוח את העמוד.
בהצלחה. בעיקר לכם.
למי שלא מכיר את עמוד הפייסבוק שילחץ כאן…
//שמוליק דורנבאום