שינויים הם דבר בלתי מורגש. הם קורים לאורך זמן ואף פעם לא נצליח לשים עליהם את האצבע ברגע שיקרו. בן אדם שפגש אותי בתיכון ויפגוש אותי עכשיו אולי יזהה אותי חיצונית, אבל אני בספק אם יוכל לשייך אותי לילדה שהייתי. תמיד אמרתי שברגע שהשתחררתי מהצבא, בכל שנה ושנה מאז, החיים שלי משתפרים בעוד טיפה ושאני נמצאת במגמת עליה תמידית. אומנם בשנה האחרונה קצת קשה יותר להגיד את זה, אני חיה במין תחושה שהחיים שלי נעצרו במקום מאז שסיימתי את לימודי התואר הראשון שלי והתחלתי בעבודה קבועה – לקום כל יום ברבע לשבע, לטייל עם הכלב, לצאת לעבודה, לעבוד משמונה על חמש, מדי פעם להיפגש עם חברים, לעשות קצת ספורט, לקרוא קצת ספרים, פה ושם לצאת לדייט – אבל זהו.
התיכון והצבא היו התקופות הכי גרועות בחיים שלי. הנה, אמרתי את זה. רק בבאר שבע, באוניברסיטה, באמת התחלתי לחיות. בתיכון הייתי ילדה אאוטסיידרית שחוותה הרבה מקרים של חרם. למדו איתי אותם אנשים כמעט מכיתה ב ועד כיתה י"ב, ולאורך כל הדרך לא הצלחתי להסתדר איתם. רוב הזמן הרגשתי מנודה, ואני בהחלט יכולה להבין מקרוב מאוד את האמירה "ילדים הם עם אכזר". וזה לא שלא היו לי חברים, היו- את רובם מצאתי רק בסוף תקופת התיכון והם למדו בתיכונים שונים בעיר, כך שבבית הספר בו למדתי, ובמיוחד בחטיבה ובתיכון, הייתי בעיקר בצד ולבד וההגעה בבוקר לבית הספר הייתה סיוט בשבילי. רציתי רק לברוח.
אל החברים האמיתיים שלי התחברתי רק באוניברסיטה – את חלקם הכרתי קודם אך היחסים התהדקו רק לאחר שהטלטלה של העצמאות הכתה בי, את חלקם הכרתי במהלך הלימודים. למדתי להבחין בין אנשים שאוהבים אותי באמת לבין אלה שמנסים לנצל אותי. למדתי שאם אני מוצאת חבר שאני סומכת עליו, אני שומרת עליו. למדתי שלפעמים יש גם טוב באנשים. מאותה נקודת זמן החיים שלי הפכו למשהו אחר. משברים תמיד היו ותמיד יהיו, אבל במקום להסתגר בתוך עצמי אני מנסה לצאת החוצה ולהיות חזקה יותר מהמשבר.
בבאר שבע הייתי כל כך עסוקה בלימודים ובחברים, שכמעט ולא פיניתי זמן ליחסים זוגיים. זה לא שלא יצאתי וזה לא שלא היו לי בני זוג בתקופות שונות במהלך ארבעת השנים הללו, אבל הייתי כל כך עמוסה בשינויים המתמידים ובלימודים שלא משנה כמה רציתי להיכנס לזוגיות, לא באמת היו לי הכוחות לכך. ובאמת, בשנה וחצי האחרונות (לאחר שסיימתי את הלימודים וחזרתי מטיול משנה חיים במזרח) יצאתי ליותר דייטים משיצאתי כל חיי.
ועכשיו? עכשיו אני מרגישה מעט תקועה במקום, מעט בודדה, מוקפת בזוגות. אבל כמו שהשינוי הגיע בהדרגה מרגע היציאה מהמערכת הצבאית, כך השינוי מגיע בהדרגה גם עכשיו. ואולי בגלל שאני בתקופת שיגרה שמכניסה אותי לעתים לתחושת תקיעות ולדיכאון קל, החלטתי לנענע את הסירה ונרשמתי לתואר שני אותו אלמד במקביל לעבודה במשרה מלאה. אין לי מושג איך אשרוד את זה, אבל העמידה הזאת במקום, לחכות שהשינוי יגיע מעצמו, היא גישה שהפסקתי לקבל כבר כשנרשמתי לתואר הראשון ואין שום סיבה שאקבל אותה עכשיו.
אז אני מקווה שאשרוד את הלחץ של עבודה ולימודים, שאמצא גם זמן לעצמי, שאמצא זמן לאהבה וקשר, שאצליח ללמוד לאהוב באמת, מכל הלב ובלי עכבות, ויותר מהכל שאמשיך למצוא ולזהות את השינוי החמקמק ואדע לשים לב ולהעריך אותו כבר כשהוא מתחיל. שאזרום איתו ואמשיך ללכת איתו גם כשזה הדבר הכי מפחיד שאפשר לחוות.
//לינור סקוטלסקי