"אני גאה בך נסיך שלי", היא אומרת בקול עוטף ומזין שרק לאמהות יש ומעבירה בי צמרמורת שמזדחלת ממרכז הגב מעלה עד שנבלעת בעורף.
"תודה אמא", אני עונה חרישית, בוהה בתמונה של ג'יימס דין שעל הקיר הלבן בחדרי ואז ולוקח שניה וחושב שלמה בעצם? אבל את זה שומר בפנים. אמא לא אוהבת שאיני מעריך את עצמי.
"אז נדבר…", אני אומר, מנסה לסיים את השיחה כשבינתיים ג'יימס דין מסתכל אליי חזרה בעיניים ביקורתיות, מתנשאות כמעט.
"טוב, אוהבת אותך. שבוע טוב!"
"גם אני, שבוע טוב אמא, ביי", אני עונה ומסיים. כמעט לעצמי. שבוע טוב.
השיחה מתנתקת ואני נקבר בין כריות העור של הספה החומה, למה היא גאה? את זה גם ג'יימס לא מבין.
היא מקבלת המון מכתבים בגללי, אמא שלי. בגללי, לא ממני.
גם השיחה של היום מקורה במכתב שקיבלה מביטוח לאומי, מכתב הממוען אליי.
"שחף. זו התראה אחרונה", היא אמרה לי, "אני יודע, אני מטפל בזה אמא", עניתי, מתורגל ומכיר בעל פה את הדיאלוג. זו תמיד התראה אחרונה, אני תמיד "מטפל" בזה.
אני לוקח שאיפה ארוכה מסיגריה מגולגלת, מסתכל בראי ומקווה שהוא יישבר, במה יש פה
להתגאות לעזאזל?
כוס זכוכית עם שארית של קפה מהבוקר קורצת לי ואני לוקח לגימה מהסוף והוא מתוק.
הכרתי פעם מישהי ששמה את הסוכר בקפה רק אחרי שהוא מתקרר. הערתי לה על כך שהסוכר לא נמס כראוי, ושמרביתו יצלול ויישאר בתחתית. "אני יודעת", היא ענתה לי, "אני אוהבת שהסוף מתוק", גם אני אוהב שהסוף מתוק, רק שאני אף פעם לא זוכר לשים את הסוכר בזמן.
בעוד יום-יומיים, גג שלושה ימי עסקים אמא תקבל מכתב נוסף, כזה שמודיע על עיקול חשבון הבנק שלי עקב אי-תשלום חוב, חוב שהצטבר מאוגוסט של שנה שעברה. היא תמיד מקבלת הודעות באיחור. "אני יודע אמא", אני אגיד לה, "אל תדאגי, אני מטפל בזה". ולמרות שזה לא יסיר כל דאגה היא תגיד שבסדר, שנהיה בקשר. וכמובן, שהיא גאה בי.
"Dream as if you'll live forever, live as if you'll die today" ג'יימס אומר ללא קשר מיוחד לשיחה וקוטע לי את חוט המחשבה. רעש של אוטובוס חולף מתחת לחלון ביתי מזכיר לי שיש עוד חיים בחוץ, ושלי יש דברים לעשות.
אני לובש מכנסיים ארוכים וחולצה נקייה, חושב על כפכפים אבל מתחרט כי מישהו פעם אמר לי שלא נהוג לבוא עם כפכפים לבנק. כמובן, הוא היה שוויצרי, אבל המוסר האירופאי שלו נדבק אז אני נועל נעלי ספורט ומצטייד בטלפון, מפתחות, ארנק וחבילת דפים דקה מעוטרת במספרים וחבורות מילים מקוצרות של בנק ויוצא.
התור בבנק ארוך אבל גם הזמן שלי לא קצר, המזגן מקפיא את העורף והפקיד נראה משעמם ומאיפה שהוא יושב, הוא בכלל לא רואה שבאתי בלי כפכפים.
לבסוף, אחרי שלוש פעולות בחשבון, שתי שיחות טלפון לאישור וחריגה אחת, החוב נסגר. טוב, בערך.
אני אומר תודה וחותם איפה שהפקיד אומר, הוא מגיש לי טופס אישור שאני לוקח ושם בכיס, ומנסה לנחש באיזו מגירה הוא יבלה את השנתיים הבאות (רמז: התחתונה).
אני יוצא מהבנק והשמש מחממת אז אני אומר "איזה חום" ואז מוציא את הטלפון ושולח הודעת "טיפלתי בזה." לאמא שלי.
אני אוהב את אמא שלי. לא רק כמו בן שאוהב את אמא שלו. אני אוהב את אמא גם כמו שילדים אוהבים את ספיידרמן, ומבוגרים את אריק איינשטיין ויאיר לפיד את עצמו. אני אוהב את אמא שלי עבור כל מה שהיא וכל שאי-פעם עשתה עבורי, עבור אחיי.
אז בפעמים המועטות שאני יכול, אני נותן לה במה להתגאות.
אחרי שאני חושב על אמא שלי אני חושב על ג'יימס דין שמחכה לי בבית עם העיניים המתנשאות.
אני עוצר בחנות בה קניתי את ג'יימס ומפשפש בארנק ויש לי שטר אחרון של מאה ש"ח וכרטיס שיקבל סירוב בפיצוצייה. אני בוחר תמונה וניגש לקופה והמוכר נראה מגניב, התמונה של בטי פייג' והיא עולה 69 ש"ח. אני מגחך ואז שמח כי יש עודף ופעם החלטתי שתמיד צריך מספיק מזומן בכיס בשביל חומוס.
"אוהב את בטי פייג'?" המוכר שואל בחיוך מבעד למשקפיים של ג'ון לנון.
"לא רק אני", אני עונה ומחייך, משאיר את המוכר להבין בעצמו.
התמונה היא בשביל ג'יימס, הוא אוהב אותה יותר. וזה אולי לא יגרום לו להיות גאה בי, אבל לפחות יהיה לו משהו אחר להסתכל עליו.
//שחף רז