אז החלטתי לשבת ולכתוב את הבלוג הראשון שלי. אני מוציא את המחשב הנייד ממקום מחבואו בין הספרים על שולחן הקפה בסלון, שם הוא צובר אבק מאז שסיימתי את התואר, אבל כמובן שלא נשארה בו טיפת אנרגיה. אני מפשפש בין הפיצ'יפקעס שאשתי היקרה אספה בשנה האחרונה, בניסיון למצוא את המטען המתאים, ובמקום מטען מוצא את ספל הקפה שהיא קנתה לי בירח הדבש באיטליה, זה עם קו הרקיע של ונציה, מה שכמובן מזכיר לי שרציתי להכין קפה.
הולך למטבח, ובלי לחשוב פותח את המקרר לראות אם יש משהו טעים. ממרחים, רטבים, שאריות סלט מאתמול בערב, שאריות מיץ מנגו שחברים הביאו בשבוע שעבר… או הנה, חצי חפיסת שוקולד מריר. התכוונתי להכין עוגיות עם השוקולד שנותר, אבל כרגע הבטן מסמנת לי שהגיע הזמן לגאול אותו מיסוריו. גם ככה התכוונתי לקפוץ למכולת מאוחר יותר.
נזכר בקפה. ממלא קומקום במים ולוחץ על כפתור ההרתחה, ואז נזכר שהבוס ביקש שאענה ללקוח הסיני על המייל ששלח בצהריים, וכבר עברו כמה שעות מאז… נו טוב, בסין בטח כבר 12 בלילה, זה יכול לחכות למחר.
מחבר את המחשב לחשמל וחושב על זה שכדאי לבדוק אימיילים למרות הכל. אולי בכל זאת מישהו חיפש אותי. כלום. אם כבר אני מול המחשב, אז בוא נראה מה קורה בפייסבוק. שום דבר מעניין, אלא אם כן מחשיבים תמונות של החתול של המוזרה ההיא שלמדה איתי בתיכון. היא בטח רווקה, אם היא מעלה תמונות של חתולים, לא?
מכבה את המחשב וחוזר לקפה. נזכר שהתכוונתי לבדוק את מצב חשבון הבנק ומדליק את המחשב בחזרה. לא זוכר אם המשכורת נכנסה החודש, ואם לא אולי הצ'ק של השכר דירה יחזור, אז חשוב לבדוק. לא זוכר את הסיסמה של החשבון – אחרי הכל, מתי היתה הפעם האחרונה שבדקתי מה קורה שם? בחנוכה? טוב, נחזור לזה מחר.
טוב, יאללה, הגיע הזמן לכוס קפה הזו, אחרת אני לא אצליח להתרכז בכלום. איך שאני לוחץ על הצ'ופצ'יק של הקומקום הסלולרי משמיע קול. זה בטח איתי, לא שמעתי ממנו כבר יומיים. מעניין מה הוא מספר. "מה קורה?" אני מסמס לו.
"בסדר, מותש אחרי יום ארוך. איך אצלכם?" הוא עונה.
"אל תשאל, אני מוצף בעבודה פה. לא מספיק כלום".
מדהים עד כמה המוח מחפש את שביל הבריחה למאות כיוונים שונים ברגע שצריך להספיק משהו. בסופו של יום, אני מנסה להיזכר כמה דברים שקשורים לעבודה באמת הספקתי היום – נו טוב, למה להתאמץ ולדחוף הכל ביום אחד כשאפשר לחכות לשבוע הבא?
//ידידיה אפק