פעם סוכריות אומץ היו להיט. את זוכרת? היית מכניסה אחת חמוצה כזאת לפה ומאתגרת את הפנים שלך לא להתעוות. אם היית מצליחה למצוץ אותה עד הסוף בלי לקמט גבה ובלי לעקם את האף, היו תופסים ממך ילדה אמיצה.
לא היית צריכה להתגבר על שברונות לב, להתייצב מול הבוס שלך, או לשחות עם כרישים בשביל להוכיח שאת מסוגלת. לא היית צריכה לקפוץ ממטוסים, להסתכן בהבעת רגשות, או לעלות לשיר קריוקי למרות שאת זייפנית איומה בשביל להוכיח שאת יכולה. די אם היית מוצצת סוכרייה אחת חמוצה בלי להתלונן, וכולם כבר היו מוחאים לך כפיים.
היום כבר לא מוכרים כאלה סוכריות… שאלתי מישהו למה ככה, והוא אמר שזה בגלל שלאנשים נגמר האומץ, בגלל שכולנו פה השלמנו עם העובדה שהחיים יכולים וצריכים להיות גם חמוצים, ובעיקר בגלל שכבר אין לנו כוח להוכיח שום דבר לאף אחד.
חבל, באמת חבל.
Image courtesy of [Danilo Rizzuti] / FreeDigitalPhotos.net
בעיר שבה גדלתי הייתה חנות קטנה ומטריפה של ממתקים, והמוכר שם היה איש מוזר שסיפרו עליו שהוא מוטרף כמעט כמו החנות, אבל מה, הוא מכר את הממתקים הכי זולים בעיר, במחיר הכי נמוך בשוק, וגם היו לו במקרר פחיות קולה של קריסטל, שעשו כואב בשיניים ומתוק בנשמה בדיוק במינון הנכון.
היינו מבקרים אצלו בכל מוצ"ש, וב-10 שקלים בלבד היינו יכולים לקנות המון-המון מתוקים וגם סוכריות חמוצות כאלה שיוכיחו שיש לנו אומץ. וכמה שהיינו אמיצים, יאללה… הכי אמיצים שיכולנו! וגם תמיד מחאנו לעצמנו כפיים.
היום, זה עולה לנו הרבה יותר להוכיח שאנחנו מסוגלים, אם בכלל.
היום זה עולה לנו בטיפולי שיניים ובטיפולי נפש; כאלה שמנסים למחוק את כל מה שהיה חמוץ, ולהדגיש את כל מה שהיה מתוק, ולהמליח את כל מה שהיה פיקנטי ולשחק לנו בטעמים, כאילו זה באמת עניין של תיבול ומינון מדויק להיות באושר.
אני זוכרת שהייתי ילדה אמיצה; זוכרת שכבשתי את ליבו של מלך השכבה, אתגרתי את עצמי ללמוד ולהצליח, קפצתי ממטוס מחוץ לאטמוספירה והרשיתי לעצמי ללכת לאיבוד בידיעה שתמיד אמצא.
היום התואר הזה הוא שלי רק לסירוגין, הגבות מתקמטות מעצמן, ודי בחבורה קשקשנית של תיירים שתעכב אותי בתור של מכונות הכביסה הציבוריות כדי שאצא מדעתי ולא אסכים לחזור אליה בשום אופן. די בחבורה קשקשנית שתאתגר את הפנים שלי לא להתעוות, כדי שאכשל כבר בשנייה הראשונה ואתהה למה אין לי מכונת כביסה משלי, ולאן נעלם לי האומץ.
Image courtesy of [Gregory Szarkiewicz] / FreeDigitalPhotos.net
הלוואי והיה לי את האומץ להגיד את מה שאני חושבת ומרגישה באותו הרגע ממש, מבלי לפחד להישמע דרמטית. הלוואי והיה לי האומץ להגיד, "עד פה, זהו, התעייפתי", מבלי לחשוב שיתאכזבו ממני. הלוואי והיה לי האומץ למחוא לעצמי כפיים מבלי לחשוש שאראה יהירה. הלוואי והיה לי האומץ לטעום טעמים חדשים שאני עוד לא מכירה, מבלי לעוות פנים.
הלוואי…
הלוואי והיה לי האומץ לגשת לחבורת התיירים הקשקשנים שעכשיו גם מעכבים אותי בתור של מייבשי הכביסה, ומבלי לחשוש להישמע חוצפנית, להסביר להם שזה לא לעניין לקפל את הבגדים ישירות מהמכונה כי יש תור של אנשים שמחכים! שכבר שנים הם מחכים! ודי, פקעה סבלנותם מלחכות, והם רוצים לכבס את המלוכלכים שלהם עכשיו! וגם לייבש אותם! הלוואי והיה לי האומץ להגיד את כל זה, או לפחות לקנות מכונת כביסה.
// טל עזר