העולם המערבי, זה שאנחנו חיים בו, נמצא ברדיפה מתמדת. רדיפה אחרי אושר, רדיפה אחרי עושר, רדיפה אחרי אהבה, רדיפה אחרי הצלחה, רדיפה. והרדיפה הזאת לעולם לא נגמרת, כי ברגע שאנחנו משיגים את מה שרצינו אנחנו מוצאים דבר מה חדש שחסר לנו ומתחילים לרדוף אחריו.
כל השבוע הרגשתי שאני קצת רודפת אחרי עצמי, אחרי חצי שנה בבית, החזרה לעבודה היא כלל לא פשוטה וחוץ מזה שזה לא פשוט להתרגל לקצב החיים המטורף הזה שאנחנו חיים בו, אני לא כל כך בטוחה שאני רוצה להתרגל, ואפילו מעדיפה. אז אני רודפת אחרי שילוב של עבודה ועשיית דברים אחרים תוך כדי, כמו להספיק לעשות יוגה להספיק לבשל לעצמי (כי האוכל בחוץ יקר או לא בריא) ולהספיק לבלות. פעם הייתי אומרת על זה ש"אני רוצה שיהיו לי גם חיים" היום אני מבינה שהחיים זה הכל ביחד.
הודו, איפה שהזמן עומד מלכת.."
עדיין אני שואלת את עצמי מה זה אומר בעצם החיים שלי והאם בכלל אפשר לחיות אחרת?
האם החיים שלי הם העבודה? האם החיים שלי הם מה שקורה אחרי העבודה? וכמה שליטה יש לי על החיים שלי כשאני בכל זאת בוחרת לחיות בתוך עולם קפיטליסטי, ועל כן בין אם אני ארצה ובין אם לא אני תמיד בסוג של רדיפה.
חשבתי שאם אני אהיה אמנית או עצמאית, אני אוכל לחיות אחרת, להכתיב לעצמי את קצב החיים ולא לחיות על פי שעונם של אחרים. עוד מבלי שניסיתי אני יודעת שטעיתי כי לחיות אחרת זה לא מה שעושים, זה איך שעושים, כי גם אם אני אחראית על הלו"ז של עצמי. זה לא אומר שאני לא צריכה לשלם את שכר הדירה שלי בזמן, וגם אם אני צריכה לקום כל בוקר עם שעון מעורר זה לא אומר שמישהו אחר מכתיב לי מה לעשות. בשני המקרים אני עדיין חיה בתוך החברה הקפיטליסטית, הסו קולד "ליברלית" , בעיני הדבר היחיד שליברלי בחברה הזאת זה שכל אחד יכול לבחור בו את הצורה שבה ידפקו אותו, אבל בסופו של דבר כולנו עבדים לשיטה.
אבל די עם הציניות, אני לא רוצה להישמע ממורמרת, להיפך, אני אוהבת את החיים. אני חושבת שמה שלא יהיה, למרות שאפשרויות הבחירה שלי מוגבלות כל עוד אני חיה פה, אני עדיין בוחרת לחיות פה, בוחרת בביטחון של לחיות בחברה שבה גדלתי, הנוחה והמחממת, עם החברים שלי ועם המשפחה שלי, וכמו לכל בחירה גם לבחירה הזאת יש מחיר.
ניו יורק, ריצה מטורפת תמידית…" (צילום: @teddyco)
כשאני מבינה שזאת בחירה שלי, אני לא כועסת על אף אחד, אלא מתחילה לנהל את החיים שלי בצורה שאני רוצה לנהל אותם. אז אני מנסה לעבוד בעבודה שאני אוהבת, שאני מרגישה שאני נותנת משהו מעצמי לעולם הזה דרכה, אני מנסה בזמן שאני לא בעבודה לדאוג לעצמי, כדי שאני לא אכעס על אחרים שהם לא דואגים לי, וגם בין השאר לחוות תרבות ולבלות עם חברים כדי שתהיה לי תחושה של חופש.
אחרי השבוע האחרון, אני מרגישה שלעשות את כל זה זה לא פשוט, ואז אני מאשימה את זה שאין לי זמן אבל זה רק עוד שקר! כי הרדיפה אחרי הזמן היא הרדיפה הגדולה ביותר וכמו כל הדברים שאנחנו רודפים אחריהם, ברגע שיש לי זמן, יש לי זמן לראות מה עוד חסר לי ואז אני מתחילה לרדוף אחרי הדבר הבא…
// דנה תור