תמונה מליין סטודנטים כלשהו; חברה לא חברה מהפייסבוק מתוייגת, חצי רוקדת חצי דופקת פוזה מאחורי בר; נראית כמו הברמנית; נראית כאילו הכי כיף לה והשיער שלה הכי "הרגע קמתי ככה" וכל הסופרלטיבים הנלווים. ובשניה אחת אני מדמיינת חיים מקבילים, שבהם זאת אני. אני כזאת קול, כזאת נינוחה, זזה כמו מוסיקה, נהנת מהכוח שלי במקום הזה. ואז זה נעלם.
יש מלא דברים כאלה, נכון? אנשים שאתה רוצה להיות כמוהם, רגעים שאתה מת להיות בהם, חלומות שמתייבשים במגירה לצד האומנות שלך. בכלל לא חושבים על זה עד אותה תמונה. ואנחנו רוצים להיות זה שעשה, שהיה, שהעיז ככה.
לפני שנה וקצת התחלתי ללמוד בקרקס. להגיד את האמת? אפילו לא דמיינתי את עצמי בתחום באופן כזה ספציפי. חיפשתי שילוב של תיאטרון עם תנועה, משהו פיזי שיצמצם לי את התחת. וביום הפתוח נהנתי כמו ילדה בגן, וזהו, קיבלתי החלטה, החלטתי שאני רוצה להיות ילדה בגן. וכמו מטייל אמיץ שנוסע לאדמות רחוקות, הגעתי למרחב חדש ומעורר השתאות, ללמוד איך מגשימים חלומות. לראות איך נראים החיים של האנשים שלא מפחדים, שיודעים מה הם רוצים, שחולמים בענק ועובדים עד שנגמר הכוח. וקשה לי, נפשית ופיזית, ואני הכי מסורה שהייתי אי פעם. וזה שלם.
וכשאותה חברה לא חברה מהפייסבוק רואה אותי אחרי חמש שנים שלא דיברנו ושואלת אותי מה אני עושה, ואני מספרת לה, והגבה שלה מתרוממת, והיא שואלת אותי איזה תעודה זה נותן- אני מחייכת. אני אומרת בנאיביות של ילדה בת חמש שהיא סופר גבוהה ותמיד צודקת, שגם עשר תעודות לא מביעות על כישרון בפועל, ושהרבה אנשים שעובדים ויוצרים בתחום מעורר ההשראה הזה לא קיבלו בכלל הכשרה פורמלית בלתי-פורמלית, הם פשוט קמו כל יום עם תאווה לחיים ועבדו קשה כדי להיות יוצאים מן הכלל. וכל אחד יכול, כל אחד בכל תחום. ונשתוק רגע, והחברה הלא חברה מהפייסבוק תסתכל לי בעיניים, והן יגדלו קצת, ויחלמו קצת, ואז היא תעלה חזרה על הרכבת שלה אל התואר, הרכבת שבסופה מקבלים תעודה אבל לא תשוקה, לא סקרנות לקיום המופלא, ובעיתון כותבים שגם לא עבודה. בגלל שתעודה לא שווה השקעה, השקעה שווה השקעה. וחתיכת נייר היא לא בנאדם. זה לא שהולכים בשביל מלא סימני דרך ובסוף מגיעים ל-"הצלחה". צריך אמונה, כמו ברגעים האלה שאתה מחטט באף ברמזור ויודע שתספיק בדיוק לירוק.
ומה עושים עם זה אחר כך? אז הנה הסוד- זה לא באמת משנה. מה שכן משנה הוא האנרגיה שאיתה עושים. ואם עושים בכנות, אם נותנים לדבר שאני אוהב את היחס שמגיע לו, זזים עם זה קדימה. מתפתחים בתוך זה. מעוררים השראה באנשים אחרים, ומוצאים נחת. שלווה. זה עובד אם אתה ליצן ואם אתה רואה חשבון.
תמיד יש משהו שהוא לא בהישג היד, שגורם לי לעצור ולרצות משהו אחר. אבל הבנתי שאפשר לחכות. לאהוב את המקום שאני נמצאת בו. להוציא ממנו עוד לפני שאני עוברת הלאה. כל נקודה הכי קטנה היא בעצם אינסופית אם נותנים לה זמן ומרחב. מה אהבתי בתמונה שלה? מה עורר בי רגש? כיף לה. אני לא רוצה להיות ברמנית, אני רוצה את הכיף הזה. לא בגלל שהוא נעדר מחיי, אלא כי הוא נעדר מהכאן ועכשיו שלי, בעודי יושבת ומסתכלת על מה אנשים אחרים עושים, דרך מסך.
ההצלחה מגיעה לכנים במאמציהם, משום שהם מגלים את חדוות המאמץ, ואינם תלויים בהצלחה. סתם שתדעו.
// נגה רימון