הייתי בטוחה שכמו שמחקתי אותו בקלות יחסית מהנייד ובכך שדי בקלות העפתי כל זכר שלו מהדירה שלי, ככה אני אצליח להוציא אותו בקלות מהלב ומהמחשבות. התבדיתי
הייתי בטוחה שבגלל שאני עזבתי זה יהיה יותר קל.
גיליתי שהרבה דברים בעיר מזכירים לי אותו שלפעמים בלילה לפני השינה אני מחפשת אותו ומגלה את הריק.
גיליתי שיש פינות בסנטר בהן אני נזכרת איך הוא הצמיד אותי לקיר כדי לנשק אותי.
הפסקתי לקפוץ לקניון ביאליק, איפה שהוא תמיד היה אוסף אותי.
הייתי בטוחה שיהיה לי קל למלא את עצמי בדברים חדשים. צדקתי. אבל זה לא עזר לי לשכוח.
התחלתי קורס תכשיטנות, הצלחתי אפילו למכור חלק מהתכשיטים, זה גרם לי לאושר, במיוחד כשראיתי אנשים מתלהבים מהעבודות שלי. זה הפך לתרפיה.
אבל זה לא כיסה על הבדידות בשאר הזמן. נשארתי בתל אביב בלי להכיר אף אחד. למקומות בילוי שלנו לא העזתי ללכת, מחשש לראות אותו עם הדגם שבו הוחלפתי. לא יכולתי לחצות רחובות מסויימים בלי להיזכר בו.
נשארתי בעבודה לעבוד על פרויקטים, העיקר לא לחזור ללבד שבדירה. בשלב מסויים התחלתי לחרוש את הדיזינגוף סנטר. הלכתי להרצאות ב"למטייל" להכיר צעירים ואף יצאתי לדייט עם בחור שהכרתי שם. הלכתי לראות סרטים בקולנוע, לעיתים קרובות באולם היו גימלאי תל אביב ואני. התחלתי לחיות ולהשתחרר. מתעלמת מניסיונותיו ליצור קשר. הרגשתי שאם אני אשאיר לו פתח אני אשאב פנימה שוב, ולא אוכל להתקדם, לשכוח ולהגיע לקשר חדש ואולי טוב יותר. הייתי חייבת להתנתק לגמרי, ממנו ומהמשפחה המחבקת שלו.
ידעתי שאני חייבת לבנות לעצמי מקום חם ומחבק חדש, להשלים עם מה שהיה ונגמר.
אבל למרות שזו הייתה אני שעזבתי, אני שפירקתי את האידיליה, התגעגעתי למגע, לחיבוק, לדעת שיש לי פינה אצלו, לדרך שהגופים שלנו התאימו זה לזה, מצאתי את עצמי שוקעת בשקע הנוסף שבמזרון.
אני תוהה על הלב הזה שמשגע אותי, שהייתי רוצה למחוק ממנו כל זכר ממנו.
אם רק היה אפשר להכניס אותו למכונה ולהוציא אותו חלק ונקי.
אבל לאט לאט הכתמים היטשטשו או שפשוט התרגלתי שהם שם. הצלחתי לתפור בחזרה את חלק מהקרעים, הלב שלי כבר לא היה כמו פעם, הוא לא היה חדש מהניילונים. ידעתי גם שהוא אף פעם לא יחזור להיות כמו פעם, כי בכל זאת הכתמים נשארו, וגם הצלקות, הוא נפגע, התפרק, הוא טעם וחווה הרבה. אבל גם גיליתי שהוא חזק יותר, עמיד יותר. פחות נסחף. הוא כבר למד מה זה הדבר האמיתי.
הוא עדיין מרגיש, הוא עדיין יודע לאהוב, הוא פשוט אחר עכשיו.
//יסמין רמון