1996: לא אהבתי את סוזי. חלילה לא בגלל מי שהיא אלא בגלל המקצוע שלה – רופאת שיניים. המרפאה של סוזי הייתה מול הבית של בני הדודים שלי. אני לא יודעת עד כמה מכוון זה היה, אבל תמיד לפני הפגישות עם סוזי הייתי אצל בני דודים שלי, משחקת. כל-כך רציתי להישאר שם, שהזמן יעצור מלכת. רק לא ללכת לסוזי. קצת קשה לי לחשוב מה הפחיד אותי אצלי סוזי, אבל פחדתי נורא. היא הבטיחה לי שיש לה במנורה שלה את כל הצבעים ואני רק צריכה לבחור צבע והיא תפעיל אותו (כיאה לילדה בת שש בחרתי ורוד) טריק לא מוצלח במיוחד אבל עבד עלי.
היא גם תמיד חייכה וסיפרה סיפורים ככה שאני באמת לא יודעת ממה כל-כך פחדתי. אולי זה הצלילים או המכשירים הלא סימפטיים או אולי כי פשוט הייתי ילדה קשקשנית וקצת היה קשה לי לא לדבר במשך דקות ארוכות. אני לא אשכח את הפעם ההיא שהפחד השתלט עלי – אימא שלפה אותי באכזריות ממשחק הברביות עם בת הדודה שלי לטובת ביקור אצל סוזי. סוזי לא הספיקה להתחיל את הטיפול ומיד בישרה לאימי: "לגל יש חום. אי אפשר לטפל בה היום, תצטרכו לחזור פעם אחרת". הייתי חולה, אבל כל-כך שמחתי. עוד כמה ימים של רוגע לפני הפגישה הבאה עם סוזי…
2002: מסיבת חנוכה בכיתה ה'. כל הכיתה נפגשת לערב סרט וחלוקת סופגניות. אני אפילו זוכרת איזה סרט ראינו – "תעביר את זה הלאה", סרט שערורייתי שסימל תחילתו של פרויקט התנדבותי בכיתה. כולם היו נרגשים, אבל אני התרגשתי ממשהו אחר. הייתי שעות אצל רופא השיניים באותו יום. בשבילי היה זה יום בלתי נשכח, ולא בגלל הטעם היוצא דופן של הריבה. הגעתי לסרט באיחור. האולם כבר היה חשוך ואף אחד לא שם שלב שנכנסתי. כשהדליקו את האורות לטובת הפסקת פופקורן כבר יכולתי לחייך חיוך שגרם לתגובות רבות. ולא, לא בגלל החיוך בר רפאלי שלי, אלא בגלל שהייתי הראשונה בכיתה ששמו לה גשר. שנתיים של כאבים השתלמו. קיבלתי חזרה את החיוך בר רפאלי שלי.
2011: "את כוססת ציפורניים נכון?", היא ירתה לעברי. "לא", עניתי בהיסוס. "ומה לגבי המברשת שיניים? היא יהושוע הפרוע אחרי חודש?", היא המשיכה לירות לעברי. "לא…", עניתי עדיין מהוססת. "טוב תקשיבי", היא יורה ויורה "את צריכה ניתוח חניכיים. אני שולחת אותך למנתח מומלץ".
ניתוח? על מה היא מדברת? פתאום כל התמונה הייתה חשוכה ולא בגלל הפסקת חשמל. לא הצלחתי להבין איך בחורה בת 20, בריאה בדרך-כלל (ככה תמיד כותבים לי בטפסים רפואיים) כזו שעברה סתימה בלי הרדמה (איך הרופא שיניים היה מבסוט על סף הכאב שלי) צריכה לעבור ניתוח?
2013: קבעתי פגישה עם המנתח. אין ברירה, אי אפשר להמשיך להתחמק. הוא התחיל להסביר לי שאני חייבת לעבור השתלת חניכיים בגלל נסיגה של החניכיים בשן אחת. זה אומר לקחת עור מהחך ולתפור אותו לחניכיים. רק לפני חודש עשיתי תפרים באצבעות (תאונה מצערת בחו"ל) וחשבתי שאני וחוט ומחט לעולם לא ניפגש (אם נופל כפתור בסוודר יש את אימא). אז חשבתי. הד"ר הסביר שאם אני לא אעשה את הניתוח השן תירקב ותיפול ואני אצטרך לעבור השתלת שיניים. שזה פחות כיף, אבל אופציה. החלטתי שעושים את הניתוח. קבעתי תאריך. הולכים על זה.
הרופא אמר לי לבוא עם מצב רוח, שזה קצת מצחיק בהתחשב בעובדה שאני הולכת לשתוק במשך שעתיים, לראות מלא מכשירים מפחידים נכנסים לתוך הפה שלי ולשמוע צלילים מפחידים של מקדחה, משאבה וג'יפ 4 על 4 בתוך הפה שלי. אז השתדלתי לבוא עם מצב רוח.
מפה לשם עברתי ניתוח חניכיים. ואני בחיים. אני חושבת שסוזי לעולם לא תפחיד אותי יותר.
// גל סלונימסקי