כשהייתי צעירה חסרת דאגות וחשבתי שאני הדבר הכי טוב שקרה בעולם מאז שפרדי מרקורי מת, התהלכתי לי בחיים ללא פחדים או דאגות. ידעתי שאוכל להשיג את מי שאני רוצה, לעשות את מה שאני רוצה ושאין שום דבר שלא נמצא בהישג ידיי. המשפט מפתח שלי היה "אני יכול להשיג כל דבר שאני רוצה". והייתי בטוחה בעצמי. חשבתי לעצמי שאני בן אדם מעניין ושאם מישהו רק ידבר איתי יותר מחמש דקות הוא יבין איזה מגניבה אני ויתאהב בי.
ואז עברו השנים והגיע השיברון לב הראשון. בגיל 25. כן, זה גיל יחסית מאוחר לחוות שיברון לב ראשון. את כבר בן אדם מבוגר, בנית את עצמך ואת מי שאת רוצה להיות וחשבת שהבנת הכל על העולם ואיך הוא עובד. ואז בום. שוברים לך הכל ברגע. המציאות מתנפצת לך בחיים ואת עומדת מול עצב וייגון רב שאין לך מושג איך להתגבר עליהם.
ולמה אני שוב חוזרת לאותו סיפור של אהבה נכזבת? כי נכון להיום לא ביליתי עם גבר יותר מחודש. וזה לא כי לא היה לי עם מי, אלא כי לא רציתי. יכול להיות שהיה כל כך כיף עם הבחור האחרון שאני יודעת שאין גבר כרגע שיכול לגרום לי לאותה ההנאה. אולי. בכל מקרה, אני הפסקתי, בעיקר כי אני לא רוצה. אני לא רוצה לחלק את הממתקים שלי בחינם יותר.
9ROOMS
ואז נזכרתי. נזכרתי, שפעם לא היה חשוב לי איך בחור נראה, מה המקצוע שלו או מאיפה בא. היה לי חשוב מי הוא כבן אדם. ויעידו חברותיי שרוב האקסים שלי לא ממש בראד פיט, אבל הם היו מהממים בעיניי, כי פעם שפטתי לפי הבן אדם שעומד מולי ולא לפי הדברים החיצוניים. האם יכול להיות שבגלל שהורדתי את עצמי לרמת ערך עצמי כל כך נמוכה והערכתי את עצמי רק בחיצוניות שלי (כי זה כל מה שנשאר לי אחרי ההתנפצות) ככה אני עכשיו גם מסתכלת בחזרה על גברים?
הרי כל גבר שבא אליי וניסה לפתח איתי שיחה ישר ברחתי, כי לא רציתי שייראה איזו דפוקה אני. מה קרה להיא שהייתה בטוחה שכל אחד יתאהב בה ברגע כשרק יכיר אותה? וההיא שרצתה להכיר מישהו באמת ורק לפי זה להחליט אם בא לה עליה? מתי נהייתי כה שטחית ורדודה ואיך אני מפסיקה את זה? זה חייב להיות מנגנון הגנה עצמי, הרי אם אני לא אתן לאף אחד להתקרב אליי יותר מידי, ככה הסיכויים להיפגע נמוכים יותר.
עכשיו כשהוצאתי את האלמנט הפיזי מחוץ למשחק, אני קולטת שהתייחסתי למין השני כמו אל פוסטר. ראיתי אותם, ידעתי שהם שם, אבל לא ממש התייחסתי אליהם. שכחתי שגם הם בני אדם, שגם להם יש עולם של מחשבות ורגשות ושסך הכל הם לא כל כך שונים ממני ברצון שמישהו ישמע אותם ויתעניין בהם, וזה הדבר היחיד שלא עשיתי. הם לא ממש עניינו אותי ברמה האישית, זו האמת המגעילה.
עם כל בחור שאני פוגשת, עפה ואז מתבאסת אני מגלה משהו חדש, אני נפתחת עוד קצת, אני מתקדמת עוד צעד קטן אל עבר השפיות שלי. אני יודעת שחשוב ללמוד מכל חוויה משהו, גם אם היא רעה, במיוחד אם היא רעה כי תמיד יש משהו חיובי לקחת ממה שקורה לנו. אני מאמינה שכל בחור שאני פוגשת עושה אותי בן קצת יותר טוב ומפוקח ואני שמחה שזה קרה כי עכשיו אני יכולה לנסות לחזור להיות אותו הבן המעניין שגם מתעניינת בחזרה.
*הפוסט נכתב במין נקבה אך מופנה גם למין החלש יותר.
//נטלי להב