איך יצאנו כשידינו על העליונה למרות שאסור לנו לזרוק מגבונים לשירותים
אחרי שקראתם בפוסט הקודם אודות החיפוש הארוך והמייגע הגיע הרגע לו חשבנו שחיכינו, מצאנו דירה, אמנם קצת יקרה וקצת ישנה וקצת קטנה אבל דירה, מגניבה, באיזור מעולה. חשבנו שכאן זה יגמר, שלושה צעדים פשוטים, מוצאים חותמים עוברים. מסתבר שלא כך הדבר.
אני מקבל במייל את החוזה ומעביר אותו לכל הרלוונטים ולאמא, להתייעצות היא לא האישה הטובה אבל היא עברה על חוזה או שניים בחייה.
קבענו עם בעל הבית ביום למחרת. יש לנו 24 שעות עד הפגישה לעבור על החוזה, אני מתחיל להרגיש קצת כמו מייק רוס מ suits, או בתרגומה הנהדר לשפת הקודש, חליפות. עובר סעיף סעיף, מחפש פרצות, תר אחר בעיות. כמוהו, גם אני לא למדתי משפטים, בניגוד אליו, אין לי שמץ של מושג מה אני עושה.
טוב שאבא של השותפה הוא עורך דין חשבתי לעצמי, אצלי בראש הוא הארווי ספקטור, המנטור האגדי של מייק, זה שלא מפסיד לעולם, סופרמן של עולם החוזים.
אנחנו במשרד של בעל הדירה, שלושת השותפים לעתיד, שלושה הורים נרגשים והוא. אף אחד מאיתנו לא חשב אפילו ללבוש חולצה מכופתרת, שלא לדבר על עניבה, או נעליים. תחילה חיוכים ולחיצות ידיים של היכרות. מתיישבים סביב שולחן עגול במשרד מרווח ויוקרתי באחת מהקומות הגבוהות של מגדלי הזכוכית בעיר הגדולה. לא ברור מה התקפיד שלו במשרד או מה התפקיד של המשרד בעולם אבל ברור שהכסף זורם. מצד שני, אין כאן את דונה שתגיש תה ועוגיות, מקסימום מים, בכוס חד פעמית, בכל זאת אנחנו בישראל ולא בניו יורק.
מתחילים לעבור על החוזה. סעיף סעיף. הפיות כבר מזמן התיישרו מהחיוכים.
לא ספרתי אבל לדעתי התעכבנו על כל 97% מהסעיפים בחוזה. "תתקן את השורה הזאת", לואיס ליט יורה "זה חוזה סטנדרטי", עונה לו אלי מקביל ומוסיפה "לא קביל משפטית" , "לא יקרה, תעבור הלאה", אלישיה ממשיכה. אלה רק חלק מהמשפטים שעפו לאוויר החדר. בשלב הזה התחלתי להתרגש, קרב מוחות משפטי על סעיפים שלי נראו כלא רלוונטים בעליל כי מי חשב על מה יקרה אם ימכרו את הדירה לתושב חוץ שירצה אותה רק לקיץ?. עברנו עמוד או שניים, סעיפים נמחקו אחרים הוספו, החוזה התחיל להידמות לעבודה הראשונה שהגשתי, קצת מודפס שלי ומלא הערות מסביב בכתב יד, של הבודקת.
במהלך הדיון האינטנסיבי יצאנו כולנו להתרעננות. הם לא, בעל הבית ועורך הדין נשארו והמשיכו להתווכח ולהתמקח. זורקים לאוויר מילים שאני שומע לראשונה בחיי ומגגל תוך כדי בשביל לשמור על הקצב. למיטב הבנתי החוזה נשאר כמעט אותו דבר כמו שהיה. הפרט הפיקנטי שנוסף לחוזה הוא שאסור לנו בתכלית האיסור לזרוק מגבונים לאסלה. אני דווקא שמחתי על תנאי זה, מנסיון עבר מצחין ביותר.
בסופו של דבר למדתי כמה דברים חשובים באותו היום. התוודעתי למונחים משפטיים כמו "שיבוב" שמסתבר מגן עליי מפני תביעות למרות שנשמע שקשור בכלל לאינסטלציה. הבנתי טריק שיעזור לשמור על קור רוח ולא לאבד סבלנות במהלך פגישה ארוכה ומייגעת (לנהל בעצמך את הדיון) ועוד טריק מעניין לגבי איך לקבל 3 שעות עורך דין ללא עלות (להיכנס בתור שותף של בתו). למדתי שלמרות שאנחנו בני 25 הרבה אנשים מתייחסים אלינו עדיין כאל ילדים, אבל היי, אולי זה קשור לעובדה שבאנו עם ההורים שלנו.
//רז קפלן