הרבה זמן לא כתבתי ולא יכולתי להסביר לעצמי למה. אולי אני עדיין לא יכולה. היה לי כואב, היה לי עצוב, היה לי מעיק. פשוט לא רציתי, כלום.
אני יודעת שפוסטי המלחמה כבר נגמרו (למרות שבשבועות האחרונים היה סיכוי די גדול שיחזרו), אבל אני נשארתי עוד קצת שם, במלחמה החיצונית ההיא ובמלחמה הפנימית שלי עם עצמי. עוד קצת חולבת, עוד קצת דואבת וכואבת. נשארתי עוד קצת שם, עם הדי האזעקות והפיצוצים, עם התחושה ששום דבר לא באמת השתנה, התחושה הזו, הבלתי מוסברת, או ההגיונית, קצת כמו האנרגיה שלי לאחרונה, אמורפית, עקומה, תקועה.
הבוקר מגיע ואין לי תירוץ. אין לי סיבה אמיתית לא לעבוד, לא ללמוד, לא לצאת לדייט עם ההוא שכבר שבועיים שולח הודעות ומפלרטט. מה כל כך מציק??
אני מוציאה מהתיק עט ומעטפה של איזו חברת ביטוח וכותבת בעודי מחכה לאטובוס, שעונה על גב התחנה. אפילו לכתוב לא היה לי חשק לאחרונה, לא כתבתי כאן, גם לא כתבתי במחברת הכתיבה. המחברת היפה שלי, עם המלאכים והפיות, המחברת שמזכירה לי שיש בתוכי ילדה קטנה ועדינה, הוצאה ממקומה הקבוע בתיק שלי ונשארה על השידה. ועכשיו? עכשיו אין לי ברירה, הצורך לכתוב חזק ממני. אני חייבת להקיא אותיות, לרוקן פיסקאות, לבטא משפטים, להיות אינטימית עם צלילי המקלדת הרגישים. חייבת לאהוב את עצמי דרך המילים.
האוטובוס מגיע ואני צריכה להפסיק. כתיבה בנסיעה עושה לי בחילה.
בדרך אני חושבת על מה אכתוב כשאגיע לדירה, מתלבטת אם לתכנן מראש או לתת לאינטואיציה לכוון אותי בדרכה שלה. אני לא מתאפקת ומוציאה שוב את המעטפה תוך כדי הנסיעה. כמו התחושה ההיא, של סקס עם האקס אצלו בדירה – אני יודעת שזה נועד להיגמר רע. אבל למי איכפת – מנגנון ההרס העצמי שלי מתייצב לעבודה.
אין הרבה מקום פנוי על המעטפה ואני מתחילה לברור שטחים ריקים. פה יש שטחים בנויים, צריך להיזהר שלא לפגוע בטקסטים המודפסים. פה יש שטחים פתוחים, אפשר לכתוב לרווחה. מדלגת בין הצדדים שעל המעטפה, מוכנה להתמסר לכל חלקת אלוהים לבנה.
הקולות שוב מתבלבלים לי בראש והבחילה מתחילה. אני ממשיכה לכתוב, כמו מכורה. שרק ייצאו ממני מילים כבר, שרק יתפנו ממני המחשבות והדאגות. שיתרוקנו ממני התהיות. רוצה להרגיש לב נושם, שמח, פתוח לאהבה. כל עוד מתעלמים מהצלקות כמובן, שבולטות להן משולי הדרך העקלקלה.
נהייה לי חם והראש מסתובב. ברגע האחרון האוטובוס מגיע לתחנה ובפח הקרוב אליי ביותר אני מקיאה. מקיאה את כל המלחמה הזאת, את האעזקות, את המיתות, את הדאגות, את ההריסות, את השלום, את הצדק, את הרצון שיהיה פה שקט, כדי שנוכל פשוט לחיות.
אני מגיעה הביתה בקושי. חושך מקבל את פניי. דלת החדר של השותף סגורה, הוא עוד לא חזר מהעבודה, ואני מרגישה לבד. אני נכנסת לחדר שלי, מורידה באיטיות מפרכת את הבגדים ונעמדת עירומה מול המראה. מכנסת את האיברים העייפים שלי למקלחת ונותנת למים לשטוף את כולי.
הרדיו של השכנים צועק בקולי קולות ואזעקה מתחילה. אני יוצאת מהר ומתכסה במגבת. מתיישבת עטופה על המיטה הכחולה ומחכה, שייגמר. הבומים נשמעים למרחקים וביחד איתם אני מוציאה צעקה אדירה. של כעס, של פחד, של תסכול, של חוסר אונים. משתלטת עליי הקלה לא צפויה.
המעגל הפנימי נשבר, הוצאתי החוצה את כל מה שהיה בי. לא יודעת איך המלחמה בחוץ תיגמר, אם בכלל, אבל אני, לשבריר שנייה, קצת יותר נקייה, קצת יותר שקטה, קצת יותר כתובה.
//איילת אשכנזי