כמעט חצות אצלה בחדר. שעון הקיר, זה שמעולם לא אהבה במיוחד, לא שכח להזכיר.
הוא היה צריך להתקשר.
היא במיטה, מעל הסדין, בחושך, בוהה ארוכות במסך הטלפון החכם שלה, אור הניאון על פניה מגלה עיגולים כהים מושלמים מתחת לעיניים כבדות, מנותקות. ציפייה שדעכה.
הוא כבר לא יתקשר. היא משלימה עם עצמה, עם הלילה, ועם עוד בוקר שתתעורר בו לבד.
היא מניחה את המכשיר על השידה שלידה וקמה באיטיות מהמיטה אותה היא שונאת כל כך,
לא תמיד, אבל עכשיו כן.
סוף סוף מורידה את הג'ינס הקצר. אותו ג'ינס ששמרה על גופה ולו רק למקרה שעוד יתקשר.
אותו ג'ינס שמרים לה את התחת ומותח את הרגליים. מחמאות רבות היא סחטה בלבשה את הפריט המתגרה הזה. אפילו אדם, המנהל בבר ההוא שהיא אוהבת, אדם החתיך והציניקן, המרוחק והשיכור שתמיד מחייך ולפעמים מחבק אך לעולם לא מחמיא, העיר לה על הפעם הראשונה בה הופיעה עם הג'ינס – "אם הייתי יודע שיש לך רגליים כאלה…", וזהו, זה כל מה שאמר, וזה כל מה שבקשה.
וההוא? הוא כבר לא יתקשר, היא מזכירה לעצמה ורוכנת קדימה כדי לשלשל בקלות את הג'ינס במורד רגליה, ואז מסתכלת במראה. גופה בכיפוף מושלם. כמו של השחקנית שהיא אוהבת, כמו שהיא יודעת. לו היה מתקשר אולי היה זוכה לעוד הצצה בכיפוף המפורסם. הפסד שלו, חשבה והרגישה כמשקרת לעצמה, וקצת לא.
Most Beautiful Photos
אחרי חצות בחדר השירותים, מגע מלטף של מים על פניה ומבט ארוך בראי.
"זהו, אין סיכוי שיתקשר", היא מודיעה אל בבואתה השואלת וכעת מחליטה שגם המראה בין שונאיה שכן מעולם לא ידעה לשקף את רגליה כראוי.
עוד מבט בראי, עוד ליטוף של מים על הפנים ואז גומייה – כי צריך לעשות סדר בבלאגן הברונטי שעל ראשה. שיניים היא לא מצחצחת. אין לה חשק, אין לה כח, ובעיקר, אין כבר מי שישפוט אותה.
בחזרה לחדרה ולחשכה שהשאירה כשיצאה, החושך טוב עכשיו, חשבה.
אלומת אור צהבהבה של פנס רחוב חודרת מבעד לתריס שבור יחיד ונותנת גוון של לילה בעיר לתקרה של חדרה, זה עושה לה קצת נעים.
היא נכנסת למיטה, הפעם מתחת לסדין שעוטף את גופה כראוי אך לא עובר רגע והיא בועטת אותו לאורך רגליה, נאבקת בו ובעצמה, רוצה שיעטפו אותה, אך לא כך.
עכשיו היא מסתובבת לצד של הקיר, ואז לצד של הדלת ושוב לצד של הקיר.
הוא לא התקשר.
רגע אחרי עצימת העיניים, רגע לפני צלילה לעולם של חלומות, הטלפון קורא לה בצפצוף יחיד.
היא פוקחת עיניים ועוצמת אותן שוב, מייחלת לשכוח, להרדם, להתעלם ולהעלם.
ואולי היה לה סיכוי, אילולא שעון-הקיר הארור. זה, שמראה כבר את השעה אחת, מתקתק לה מתוך השקט של הלילה. והתקתוק הזה, מאז שהייתה קטנה, הזכיר לה שהיא לבד. שכן מעולם לא שמעה אותו מעל לסיפור שלפני השינה, שיחה לילית עם חברה, או לגניחות, גם את זה היא יודעת.
עוד כמה תקתוקי מחוג עד שתסתובב בכניעה ותרים את הטלפון, על המסך כתוב בדיוק מה שחשבה, מה שתמיד כתוב. והיא לא רוצה אבל גם כן והיא שונאת אבל אוהבת והתקתוק הארור עדיין מהדהד.
באצבעות מחושבות, אבל לא יותר מדי, היא מקלידה שני תווים במסך שזה עתה חזר להאיר על פניה, "לא". ואז, ובלי לחשוב יותר מדי מוסיפה קריצה של תווים שקיימת במסך הטלפון ובראשו של הבחור אך לא על פניה. ושולחת.
Most Beautiful Photos
אחת וחצי לפנות בוקר, או לילה, הוא דופק על דלת ביתה.
בהחלטיות שקטה היא תקום ממיטתה, בלי בלאגן ברונטי מסוקס על ראשה ובלי ג'ינס קצר שמאריך לה את הרגליים, כך, כמו שהיא, עם הבוקסר האפור והגופיה הלבנה, היא תפתח לו את הדלת ותרשה לו להיכנס. לביתה, אל בין שפתיה, לתוכה.
ואחרי שהוא יגמור ואולי גם היא, הוא יסתובב ויתפרש אל צידה והיא מצידה תתכנס אל תוכו, ממש שם בשקע המוכר שבין הכתפיים לחזה, והוא יעטוף אותה אליו, ככה, בדיוק כמו שרצתה.
ופעם אחת אחרונה תספיק לשנוא שוב לפני שתרדם, את עצמה.
ובינה לבין הבחור הישן שעליו מונח ראשה היא תגיד שחבל, ושסתם, ושפעם הבאה היא תהיה יותר חזקה, כן, זהו, זה היה ונגמר, וזו הפעם האחרונה.
ובכל זאת ולמרות המחשבות המבקרות היא נרדמת עם חיוך.
כי עוטפים אותה, כי היא לא תתעורר לבד. וכי לפחות עכשיו, בין המחשבות שלה לנשימות שלו,
היא כבר לא שומעת את השעון.
//שחף רז