הרגליים למעלה. אני נכנסת למצב מחשבות. הנשימות הופכות עמוקות. לפעמים העיניים עצומות, לפעמים פתוחות ובוהות. לא באמת יודעות מה הן רואות. אני מלטפת שוב את שרירי הפילאטיס שגדלו לי בידיים ואת שאריות המזון שגדלו לי בבטן. הידיים שרועות לצידי הגוף, פתוחות, כמו קוראות: "יקום, בוא תחבק אותי".
הראש מנתח. את העבר. את העתיד. תוהה מה באמת קיים בהווה. והאם זה עובד. והאם זה מספיק. ומה צריך לשנות, או להפסיק או להתחיל ולהספיק.
אני עושה טבלה דמיונית של דברים טובים ודברים רעים כדי לדעת מה להשאיר ומה להעיף. מנסה להבין איך נבלתי ככה בשנה האחרונה. איך הפסקתי לפרוח. וכמה פרחתי פעם, הייתי שושנה! איך קרו דברים קטנים וגדולים, כל דבר הושפע מקודמו והוסיף עוד אבן על הגב. על הנשמה. על הבטן בעיקר.
האוויר הפך כבד מנשוא וכל נשימה דרשה מאמץ של כל האיברים בגוף. כל מחשבה הובילה למיגרנה של חצי יום, כזאת שמקטינה את העיניים, שמסנוורת את העולם החיצון, שעוצרת את התפקוד. כל התרחשות הובילה לכאבי בטן של כמה שעות, כאלה שמשבשים את כל ההתנהלות, שמשנים את כל הלו"ז. ואז הגב נתפס. ואז הצוואר. וסחרחורות, וקצת בחילה. והעיניים מרגישות כאילו הן רוצות לצאת ממקומן. וכל הגוף מגרד. והכאבים עושים החלפות ביניהם, כל יום לפחות איבר אחד.
ואיך ממשיכים ככה? כשכמעט אף אחד לא באמת מבין. כשאני מנסה לא להתעסק בזה אבל זה מתעסק בי. ואבוי, כל הסבל הפיזי הזה חדר לי לנשמה למרות שניסיתי לעצור אותו. זה לא דיכאון, זו נבילה. זה לא כרוני, זה זמני, אני מכריחה את עצמי לחשוב כך כשהרגליים על הקיר ואני נזכרת בתקופה שנראית כה רחוקה, תקופה בה יכולתי לתכנן מבלי לחשוש שהגוף ישנה לי את התכניות, הייתי יוצאת לפאב פעמיים בשבוע ולא פעם בחודשיים. הייתי מעזה לקבוע דייט. לעשות נסיעות ארוכות.
כשהרגליים למעלה זה זמן קסם. בין לבין כזה. ביני לבין עצמי, אני לא ערה ולא ישנה, אני שם על המיטה או על הספה, אבל מפליגה למקומות רחוקים. מקווה שכשאקום מהמיטה הכל ייעלם ואהיה כמו חדשה. עם כמה שריטות כמו כולם, וזהו.
כשהרגליים למעלה אני מאמינה שממש תיכף אמצא פיתרון לכל המצב הזה. זה הזמן שבו הכל יכול לקרות, כל מחשבה נראית אפשרית לביצוע, הרעיונות הגדולים עולים לי לראש ואני מרוצה, גם אם הם לא באים לידי יישום בסופו של דבר.
אני צריכה שיהיו לי יותר שעות ביום כדי שיהיה לי יותר זמן פנוי לרגליים למעלה. זמן כזה שהכל בו אפשרי, הכל נראה כמו עומד להשתפר, הכל נראה מבטיח. לפחות עד שהרגליים חוזרות לקרקע.
//סיוון סטרומזה