עוד פחות משבוע. זה מה שנותר לי לפרויקט 100 הימים המאושרים אליו הצטרפתי דיי בספונטניות, והיום אני יודעת להסתכל אחורה ולהבין שכמה דברים טובים קרו מאז. אז זה התחיל כשעוד הייתי בלימודים, המשיך בתקופת המבחנים, ואז כמובן החלו האירועים הבטחוניים – החטיפה, המבצע, הגיוס, הוויכוחים הפוליטיים. הספקתי להיות בצרפת, הספקתי לחגוג 25, הספקתי לחזור לכתוב שוב, הספקתי לפתוח עסק.
אז פחות משבוע לסוף, אני שמחה לבשר שזה פשוט עושה את העבודה. דברים השתנו, אולי זה הגיל, אולי זה הפרויקט, אולי זאת פשוט הסביבה, אבל אני מרגישה את השינוי. אני מסתכלת על העולם באור אחר. אתה לומד להעריך את הדברים הטובים, את ההזדמנויות, הנופים, האנשים האוהבים שמסביבך וכן, בין היתר, גם לומד לנפות את אלו שגוזלים ממך חיוכים. ואלוהים עדי, אני קמצנית חיוכים בלאו הכי, אז לא חבל?
חלק מהפרויקט הזה סבב סביב המוזיקה, השירים שעשו לי נעים, שהקפיצו אותי וגם כאלה שגרמו לי לחשוב או סתם לשקוע בנוסטלגיות, וזה מה שאני כל-כך אוהבת בה. הנה ארבע הבחירות השבועיות שלי:
משהו ישן
אם פעם האויב של תקופת המבחנים היה הפייסבוק, היום האויב מס' 1 של הסמינריונים שלי הוא באזפיד. ואני אומרת לכם, לא סתם אמדו את הון האתר ב-8 מיליארד דולר. החרא הזה ממכר. כל היום אני מבלה שם בין רשימות שונות, שאלוני אישיות ומבחני מוזיקה ואין דרך יציאה. ואז, יום אחד התפרסם לינק לרשימת עובדות שלא ידעתם על סרטי נעורים משנות ה-2000, או במילים אחרות— מאמר מרתק שפשוט קשה לסרב לו כשעומדים על הפרק שני סמינריונים.
בין ה"ילדות רעות" ל"קרוסרודס" [זה שבריטני צילמה עם זואי סלדנה (!!) ופנטאקי מכתום זה השחור (!!!)], הופיע שם הסרט שהצליח לגרום לרבבות של טינאייג'ריות ברחבי העולם לייבב מול המסך בכל פעם מחדש (כי כמובן שהוא רץ בלופים)- "סיפור אהבה בלתי נשכח".
באותה התקופה מנדי מור הייתה אמורה להיות הכריסטינה אגילרה החדשה, הפלרטטנית שנותנת פייט למתיקות המוגזמת של ג'סיקה סימפסון (שניסתה לתפוס את התקן של בריטני), אך ההבדל היה שמור פשוט שידרה איכויות שונות, פלפליות שהיא מעבר לסתם זמרת פופ. כן, מנדי מור הייתה הגירל קראש שלי הרבה לפני איגי אזליה, ועם "סיפור אהבה בלתי נשכח" היא גם הוכיחה שצדקתי. הסרט, שהיה מעין "אשמת הכוכבים" של זמננו, הצליח לטלטל את נשמתנו הזכה, והקליפ לשיר Cry רק גרם לייבוב חזק יותר שכן הקליפ כאילו ייצג את מה שהיה קורה בהמשך הסרט לו… לו… טוב מי שראה יודע ומי שלא, שיעשה זאת עכשיו, ויעביר את הטישו.
משהו חדש
אם יש מקום ספציפי על הפלנטה שמייצר את כמות (ואיכות) המוזיקה הטובה באמת – זוהי אנגליה. אפילו אם בוחנים רק את השנים האחרונות אפשר לראות את מסת ההרכבים המצוינים שיוצאו מארץ התה וכריכי המלפפונים. אם זה בפופ, באינדי, ברוק, בדראם אנד בייס, אפילו בהיפ-הופ (והגריים שהומצא שם) וכמובן שגם באלקטרוני ובדאנס – יש להם את השילוב הנכון שבין אורבניות לכשרון והבנה מוזיקלית, שילוב שהוא הרבה מעבר לפס הייצור שהיא ארצות הברית.
ומבין כל הבריטים הטובים להם האזנתי, זה לא סוד שכל דבר שאלונה ג'ורג' נוגעים בו מקבל זיץ של מגניבות (וכן, אמרתי זיץ). הפעם הצמד מתלווה לראסטי, מוזיקאי בריטי מגלאסגו שחתום בחברת התקליטים Wrap (שם הוא בחברה טובה עם הרכבים כמו גריזלי בר, מקסימו פארק, ביביו ואפילו פליינג לוטוס) ומוציא את אלבומו השני, Green Language, ממש בעוד כשבוע (26.8). הסגנון המוזיקלי בו הוא מתמחה, "לייזר היפ-הופ", משלב באסים וסינתיסייזרים שיוצרים צלילים שמדמים ירי לייזר, ממש כמו במשחקי המחשב של פעם רק באופן שיוצר שיר אלקטרוני בעטיפה קרירה, או בקיצור— עזבו אתכם מהגדרות: תקשיבו לשיר ותיהנו מקולה הענוג של אלונה.
משהו מושאל
אני מניחה שעם הזמן שמות של אנשים מהם אני משאילה שירים יחזרו על עצמם, אבל כעת אני שמחה להציג בפניכם את אחד האנשים שיותר שווה לעקוב אחריהם בפייסבוק, אבנר שביט. אם חפצה נפשכם גם בערימת מוזיקה איכותית, גם באלבומי תמונות מגניבים שעושים הומאז' לאוזניות בסרטים, גם בכתבות קולנוע מצוינות פרי עטו וגם בלוח מודעות מתומצת של דירות ועבודות— אבנר איז דה מן!
את שורה הכרתי לראשונה באחד המיקסים החודשיים ששביט פרסם עם השיר Touch (בו אתם רוצים לצפות, תאמינו לי), ומאז אני מתקשה להתנתק מקולה המסתורי של המפיקה סלאש זמרת מלונדון. ועכשיו עם Just Once, כשהיא מערבבת פופ נעים עם סינתיסייזרים וביטים של R&B שלא היו מביישים גם את הוייבים הסקסיים של ג'נט ג'קסון מתחילת הניינטיז (נוסח דטס-דה-וויי-לאב-גוז), היא בהחלט נשמעת כמו הבטחה נוספת תוצרת הממלכה האנגלית ואני אחכה בסבלנות עד שהיא תוציא כבר אלבום או משהו. צ'ופ צ'ופ! [ותודה למורן כהן על ההיכרות עם אבנר, אני חבה לך מלא שירים!]
משהו כחול
אוי, סטו סטו. כמה נחת יכול להביא צרפתי אחד ללב הישראלי שלי. את סטיבן וידל הכרתי דרך עמוד הפייסבוק הקסום Majestic Casual בו נאספים שלל מיקסים בסגנון שמאפיין כל-כך את העמוד- קצת צ'ילאאוט, קצת היפ-הופ, קצת דרים-פופ, קצת R&B והמון סימפולים שנלקחים מהשירים הטובים ביותר שנהפכים לשירים טובים אף יותר, כשהם עוברים תחת ידיהם של דיג'יים מוכשרים כמו סטו.
ואז, כרעם ביום בהיר, גיליתי שסטו מגיע להופעה אחת ויחידה בפסאז', ועוד בחינם. כמה רגעים אחרי שכמעט איבדתי הכרה כבר ידעתי שלא משנה מה קורה באותו יום אני על הרכבת הישירה לת"א, להקשיב לכל השירים שאני הכי אוהבת בלייב. כמובן שברגע האמת הוא אפילו לא ניגן את Middle Of Things, Beautiful Wife לו חיכיתי כל הערב ואפילו העזתי לספר לו שקצת התאכזבתי אבל כשהוא אמר לי שהוא מתכנן לעבור לארץ ולהכיר בחורה ישראלית (כבר אמרתי שהוא יהודי כשר?) אז כל העסק נשכח כלא היה. בקיצור, עד שסטו ישלים את העלייה, אני מוכנה לחכות עם הטראק החדש שלו, Virgo, בתנאי שבעתיד נחזור לדבר על השידך.
אהבתם? פחות אהבתם? יש לכם המלצות? רוצים להשאיל לי שירים? ספרו לי על זה בקומנטס!
//נעמה ברקן