ומי אני בכלל?
יש דרך לתאר את עצמי בלי להשמע יומרנית או משעממת?
אנחנו כולנו עולם ומלואו, כי אנחנו כל מה שיש לנו.
אף אחד מאיתנו לא מתקיים תחת מערכת עצבית של מישהו אחר, לא מסוגל בוודאות להיות בטוח שמישהו אחר מרגיש כמוהו או מרגיש שונה ממנו.
אף אחד מאיתנו לא יכול לדעת שום דבר בוודאות.
כן, ככה אני מתחילה לספר על עצמי בראיון עבודה.
סתם, אני אומרת את כל הקשקוש הבנאלי שכולם אומרים.
גם כשאנשים חדשים מכירים אותי אני תוהה לפעמים אם אני מתנהגת כמו שאני באמת מתנהגת או כמו שאני חושבת שאני צריכה להתנהג.
וכשאני מתאהבת אני חושבת אם אני באמת מאוהבת בבן אדם או שאני מאוהבת במי שאני חושבת שהוא.
או כשכיף לי – האם באמת כיף לי או שאני נהנית כי ככה אני חושבת שצריך ליהנות?
ובכן, הבנתם את הפואנטה.
הדיאלוג הזה של מי אני, מה אני, ומה אני עושה פה חוזר על עצמו בכל פעם שאני עוברת חוויה קשה.
כי אז בדיוק אני מתנקה מכל המסיכות שאולי יש לי ואולי אין לי.
כי אז ברגע שבו אני שוכבת במיטה ובוכה במשך חמש שעות רצוף בלי שום רצון לאכול או לשתות או לדבר או לזוז, אז בדיוק אני נזכרת בתחושה היחידה שאני בטוחה לגמריי שהיא אמיתית כי אין לי ספק לגבי הכאב.
תחושת האבדון והצער, הסוף של תקופה, המשהו הזה שנלקח ממני ולעולם לא אוכל להשיב אותו.
"איך ממשיכים הלאה?" כתבתי בסטטוס יום אחד.
ומישהו כתב לי בחזרה שזמן הוא קונספט יחסי ושבעתיד אני אעצור ואצחק על מה שעברתי.
ועם זאת, כשאני חושבת על הרגעים הקשים מהעבר, אני פחות צוחקת.
אני זוכרת לכל אותם שהכאיבו, אני זוכר להם את המילים הקשות שהם אמרו,
אני זוכרת את הדמעות והכרית הרטובה, אני זוכרת את הבחילה וההקאות מהלחץ, את כאב הלב עד כדי כדורי הרגעה, את הרגעים שבהם ישבתי וחשבתי על דרך קלה ומהירה לסיים את הכל.
ואת זה שהרגעים לא מתגמדים עם השנים, הם כואבים פחות ובנקודה מסוימת אני מוצאת כוח לצאת מהמיטה,
ואחרי זה אני מעבירה יום שלם בלי בכי ואחריו שלושה ימים בלי בכי ולאט לאט מחלימה כי זה מה שהגוף עושה.
אבל בשום נקודה הזכרון לא מרגיש פחות נוראי מכשהרגשתי אותו אז.
דיברתי אתמול עם אבא שלי על רובין וויליאמס והמוות הפתאומי שלו, וכמה שגם בן אדם עם הכל יכול להרגיש אבוד ולהתקשות למצוא את עצמו.
אבא אמר שהוא לא מבין את זה, כי למרות כל מה שהוא עבר (רוסיה הסובייטית והסיוט שהיה לגור בה) הוא בחיים לא איבד תקווה ובחיים לא חשב מחשבות אובדניות.
אולי יש לי איזשהו חוסר איזון הורמונלי או כימי כשאני מאבדת את זה לחלוטין.
כבר כמה זמן שאני מתמודדת עם תחושות של דכאון, עם הרגשה שכל יום זה הסוף ואולי מחר אני לא אקום.
ואני מחפשת את השמחה בדברים הקטנים ומכריחה את עצמי לצחוק ולחייך ולהראות כאילו כל זה מזיז לי למרות תחושת הכלום האיומה בלב.
והיום? אני מחכה לרגע הזה של תחושת ההקלה והרוגע,
לתחושה שבה אני רוצה להתעורר בבוקר למחרת כי משהו כיפי מחכה לי,
לתחושה הבסיסית שכל אחד מרגיש שמגיע לו טוב והוא צריך להיות פה ולא בשום מקום אחר,
וליום הזה שאני אעזור למישהו אחר לצאת בדיוק מהמצב שבו אני נמצאת.
//לודה גרקו