אמצע השבוע והחלטנו לקחת יום חופש. רק היא ואני.
נו טוב, היא גם כך בחופשת לימודים ובין עבודות אבל עדיין החלטנו שאת הסידורים שלה היא תעשה ביום אחר ואני אקח יום חופש ונעשה יום כיף שלם יחד!
יום כיף אתם יודעים. נקום מאוחר אבל לא מדי, נאכל ארוחת בוקר מפנקת אבל לא מפוצצת, נטייל בבגדים קצרים בשמש אבל לא נזיע, נקנה בגדים שהיא אוהבת שאני לובש ונעליים שהיא אוהבת שיהיו לה בארון בזמן שהיא נועלת זוגות אחרים, נתעלם מהטלפונים ומהאינטרנט ונהנה מרוח טובה וחברה מצוינת!
נו טוב, היא בדיוק עוברת דירה והיא צריכה טיפה עזרה בלפרק ולהרכיב, לבלגן ולסדר, לחלץ ולמסמר, להוציא ולהבריג, להרים ולהוריד, להכתים ולסייד, לדחוף ולקרב אבל עשיתי חישוב וזה אמור לקחת רק כמה שעות בודדות, אז אפשר לוותר על הבגדים שלי ואחר כך יום כיף שלם (כמעט) שלנו יחד!
נו טוב, היא קמה עם כאבי בטן ומסתובב לה הראש אז ישנו קצת יותר, נגיד הרבה יותר, נגיד הרבה מדי. אבל היי, אני אוהב לישון, אז אולי לא יום כיף שלם ומלא כמו בתכנון אבל ללא ספק בוקר כיף ביחד!
נו טוב, אז בנתיים כשישנתי היא קמה להקיא. פעמיים. קצת פחות כיף וגם קצת פחות שינה. אבל הנה אנחנו על הרגליים ובדרכנו בשמש הקיצית לארוחת בוקר מאוחרת ומושקעת! אני אוהב ארוחות בוקר רגועות כאלו שאתה בוחר את המנה בקפידה, מתלבט בין לימונענע ולימונדה, נשען אחורה על הכסא הנוח ומתענג על הנוף הפסטורלי.
נו טוב, היא כבר אחרי כמה הקאות נוספות ופתאום אני אוכל לבד. עוד כמה דקות עוברות ואנחנו מגיעים למסקנה שהיא חייבת לחזור למיטה ואני לא ממש מצליח לסייע. קצת תסכול, הרבה לבד. לפחות אני קצת נח. הרבה זמן לא היה לי קצת זמן לעצמי, לסדר את המחשבות, לקרוא תכנים שלא קשורים לעבודה, לתכנן את הצעדים הבאים בחיים!
נו טוב, הטלפונים מהעבודה מתחילים לזרום ואני מוצא את עצמי עובד. קצת מיילים, טיפה שיחות וועידה והמון דאגות על משימות שנותרו פתוחות. יום כיף. נו טוב, אני מנחם את עצמי, לפחות סוף סוף כתבתי קצת…
חזרתי לבית חשוך לגמרי בצהרי היום ואני מוצא אותה מרוחה על הספה שלי עטופה במשהו שנראה כאילו פעם היה חולצה מכופתרת ועכשיו נראה יותר כמו בנדנה של 50 סנט. אני מתיישב לידה בשקט והיא מרגישה את הנוכחות שלי ופותחת את כף היד שלה כדי שאגע בה. אני מפעיל את הטלוויזיה ומבין את מה שכנראה תמיד ידעתי: יום כיף זה פלייסטיישן בצהריים.
//טמיר זוארץ
