את האמת? המעמד הזה קצת מלחיץ. יש לי חלון הזדמנויות קטן של כמה שניות בודדות לאחל לעצמי את כל מה שאני רוצה, עד שהעשן יתחיל להתפזר וילחש לי 'סבבה, קיבלתי ואני על זה'.
במשפחה שלי לא עושים קידוש ולא שומרים שבת, ההגדה קצרה, הצום בכיפור מלא, גם צום פסח. לא מבשלים אבל משתמשים במיקרוגל. אפשר להגיד שאנחנו מסורתיים שמעגלים פינות.
השנה אמא שלי התחילה להדליק נרות, אפילו סתם ככה באמצע השבוע, זה מקרב אותה לבית הדתי שהיה לה כילדה, מקרב אותה לאמונה באלוהים, נותן לה כוח נפשי. נר לרפואה שלמה שלה, נר לזיווג שלי כי היא דואגת ונו כבר ונרות לחיילים. המון אחריות להרבה נרות ואני לא הצלחתי להתמלא למרות האור שלהם, בטוח לא כמוה. זה נראה לי כבד לתלות את כל רצונותיי ותקוותיי בדבר הזה.
זו הייתה שנה שבה מתחתי גבולות ובחנתי אמונה, שהבנתי שאני לא יכולה לתקן את אמא שלי בעצמי, שמשהו לא היה בשליטתי והייתי צריכה להשאיר אותו לידיים אחרות וחוסר האונים שיתק אותי. שנה שהקטנתי את עצמי כי רציתי שיכאב לי יותר ולה פחות. אפילו קצת פחות.
נר אחד שאומר 'תודה', תודה למי שנמצא בחיים שלי, למי שמכיל אותי, למי שיודע איך לגשת אליי, למי שמקבל את השריטות שלי, למי שגורם לי לצחוק חזק מהבטן, למי שממליץ על קבלת קצבת נכות בגלל חוסר היכולת שלי לפצח גרעינים, למי שגורם לי להרגיש מיוחדת, למי שמזכיר לי שבסופו של יום אני רק תימניה ואין נורא מזה.
שתי פעימות ליומולדת שלי, עשרים ותשע נרות ועוד אחד לשנה הבאה. הפעם אני לא סובלת מדיכאון טרום יומולדת, קצת קשה לשקוע ברחמים עצמיים כשהעצב נמצא מולי, נרדם איתי ונושק לי. השנה הזו הייתה כל כך לא מוצלחת שלא נשאר לי מקום אנוכי להיות עצובה על דבר מטופש כמו זיקנה.
אני גדולה, גם המספר שלי וגם הבקשות שלי. יש בזה משהו מפחיד, יותר אחריות, יותר רצונות וחששות ועוד אחד לשנה הבאה, שאשבור במקרה הצורך, שלא אשבר בדרך.
נר אחד שאומר 'שיהיה טוב' יכול לסכם את הכל, את כל הרצונות שלי, שכל מה שחולה מבפנים יחלים אבל לפעמים זה לא מספיק, איש לא יבין לבד מה לא בסדר אלא אם כן אגיד את זה בקול ואם אגיד את זה בקול כנראה שאצעק.
סה"כ שלושים נרות יומולדת, אולי זה יעבוד… זה חייב לעבוד:
שאמצא את המקום שלי, שאמצא אותו, שהוא ימצא אותי, שאצמח, שאשמח מבפנים, שלא אדאג, שיהיו לי כוחות, שלא אפספס, שלא אפחד, שאצליח, שלא יחסר, שלא אשתעמם, שהאהובים שלי יהיו בסדר, שאף פעם לא אהיה לבד, שלא אשתעמם, שלא אשכח, שלא אפגע באף אחד, שלא אשנא, שלא אפחד, שתהיה עונה נוספת לאחד העם, שיהיה לי כלב, שלא אשמין עוד, שהעוגה תהיה טעימה, שיביאו לי משהו מלוח אחרי המתוק, שלא אשאר מאחור, שלא אתאכזב, שלא יהיה עצוב, שלא אצטרך רשימה כזאת מפורטת, שמלאי החיבוקים ממנה לא ייגמר, שתמיד אהיה מוקפת בחברים טובים.
שאצטרך נר אחד, שאוכל להגיד 'אני מקווה שהבהרתי מספיק פעמים בפוסט הזה שאני עוד לא בת שלושים!'
שאצטרך נר אחד, שאוכל להגיד 'זה טוב. הלוואי שיישאר בדיוק ככה'.
//דנה צנעני