הוא לא ראה אותי עומדת זקופה בכניסה. סוגרת מאחוריי את הדלת, שולחת ידיים קדימה אל הלא נודע.
הוא לא ראה את העיניים שלי, איזה צבע הן. שעצמתי אותן כשהידיים שלו ליטפו באיטיות את השמלה שלי, עלו אל החזה, דחפו את הבד בין הירכיים. הוא לא ראה איך הן נפערו כשהראש שלו היה בין הרגליים שלי, איך הן התכווצו מתחת לגבות מיד אחרי זה כשפרצתי בצחוק, מעולם לא גנחתי ככה.
הוא לא יודע איך נראה השיער שלי, אבל בטח בבוקר מצא כמה שערות על הכרית, שהזכירו לו את התנוך של האוזן, וריח חזק של השמפו.
הוא לא ראה את האף שלי מתעגל כשחייכתי חיוך סוטה, אבל שמע את החיוך ב"היי" שאמרתי כשנכנסתי.
הוא לא ראה את השפתיים הדקות שלי, אבל ליקק אותן באיטיות, נשך את העליונה ואת התחתונה, ינק את הלשון.
הוא לא יודע איזה קעקועים יש עליי, אבל ליטף אותם. שאל למה, אמר שגם הוא היה עושה אותם אם היה צריך לבחור, כי כל אחד מהם מסמל דבר נפלא.
הוא לא ראה את עצמות החזה הבולטות, אבל שקע בהן לרגע כשהוא שאף אותי לתוכו, את האומץ, המסתורין והתשוקה.
הוא לא ראה את כתם הלידה המדומה שיש לי מתחת לחזה, אבל שרטט עם הלשון סביב כל פטמה, נשך, אחז בשתיים ידיים, כיווץ ושיחרר.
הוא לא ראה את האצבעות שלי, איזה צבע לק מתקלף על הציפורניים בסופו של יום, אבל טעם אותן על השפתיים, על ללשון.
הוא לא ראה אותן מתפתלות, אוחזות בסדין בחוזקה ומרפות לסירוגין, אבל הרגיש אותן חודרות לשיער שלו בעדינות, פותחות באגרסיביות את החגורה, משתלשלות מתחת לבַּד אל הכתר.
הוא לא ראה את צבע התחתונים שהפשיט מעליי כשנשכבתי על המיטה, אבל הרגיש שהחסרתי פעימה כשהלשון שלו חדרה לתוכי, בדיוק כמו שהבטיח.
הוא לא ראה איך הגוף שלי התנתק והתחבר אל המזרן שוב ושוב כשהוא ליקק את הקפל שבין הישבן לירכיים, הקפל שהוא יכול היה לשקוע בו שעות, כי נהנה להרגיש אותי נמסה.
הוא לא ראה את הרגליים הארוכות שלי, אבל הרגיש שעמדתי על קצות האצבעות ונצמדתי אליו בפתח הבית, ואחרי זה, כשהן התלפפו סביבו כשאחז בבשר הלח.
the new blondi@
הוא לא יודע שרימיתי, שפקחתי את העיניים לרגע וראיתי חצי חיוך וחלק מהחולצה שקשורה חזק על עיניים שלו.
הוא הזמין לי מונית. שלוש בלילה, השמיים אפלים ומתחת לשמלה שלי הכל חם ומואר. הנהג שאל מי משלם ואני אמרתי "הוא".
אני יודעת איזה ריח יש לו.
אני יודעת איך הוא מרגיש; הכתפיים הרחבות שלו, השיער על החזה, האצבעות.
אני יודעת איזה טעם יש לו; הטעם המתוק של העור כשהוא אמר לי "את יכולה לעשות מה שאת רוצה", השפתיים הבשרניות, הכתר שליקקתי לאחר שהחגורה נפתחה.
אני יודעת איך הקול שלו נשמע; כשהוא לחש לי באוזן מה שהוא רוצה שיקרה כשהוא נצמד אליי, כשהוא שכב מאחוריי ושאל אם כבר הצצתי אליו, כשצחק, סיפר לי סיפורים.
אני יודעת איך ניראת הדירה; הוויטרינה בחדר השינה, התמונה שניצבת מול המיטה, הנורה האדומה של המזגן שקירר אותנו.
אני יודעת שהכרתי מישהו ב"סיקרט".
אני לא יודעת איך הוא נראה, איזה צבע העיניים שלו, או איך קוראים לו.
הבטחתי לא להוריד את כיסוי העיניים.
//טל חבושה