את הבלוג הישן שלי נטשתי ב2010.
מידי פעם אני נתקלת בו ורוצה למחוק. וברגע האחרון מחליטה שלא. אני קוראת, מרגישה שהייתי ילדה חכמה משחשבתי.וכנה משחשבתי.
זכרתי שהבלוג היה פחות חושפני. אך טעיתי.
אני מופתעת ממש מהאומץ שלי. בתיכון, לכתוב ככה.
אני קוראת, ומרגישה קצת כמו אותה תיכוניסטית. לא הרבה השתנה. ובו בעת המון השתנה.
הסוגיות שהיום מפריעות לי עם ההורים שלי, דומות מאוד לסוגיות מפעם.
אמא שלי חושבת שאני שקרנית.
מקריאה בבלוג, מסתבר שיום אחד לפני מלא שנים סיפרתי לה שיש לי נטייה להגזים בדברים שקרו לי, או לספר לאנשים דברים שקרו לי והם בכלל לא, רק כדי להרגיש יותר מגניבה ויותר מיוחדת.
כנראה שמאותו רגע היא החליטה שכל מה שאני אומרת הוא שקר. למרות שלא כך הדבר. בתכלס, גם פעם זה לא היה ככה. ואצלנו בבית, כולם יודעים הכל על כולם. לפעמים זה משגע. כי אין לאן לברוח.
הרבה מים עברו בנהר הזה. אני זוכרת שסיפרתי לה, כדי שתהיה לי סיבה טובה לעבוד על זה ולא להישאר שם. ואכן, שנים כבר לא אמרתי לאנשים שעשיתי משהו שלא עשיתי. היו פעמים שהתחלתי ועצרתי את עצמי ואמרתי "סתאםם". ויש שקרים של שנים. שאמרתי פעם וכבר שכחתי מה האמת.
התחלתי לשקר כמנגנון הגנה. אחרי תקופה ארוכה שהיו מציקים לי בבית הספר, שכנעתי את עצמי שהכל בסדר וששום דבר לא קורה. האמנתי שאני לא טובה מספיק, מגניבה מספיק, יפה מספיק. האמנתי שהאמת שלי, לא שווה בכלל שאגיד אותה ושיקרתי. רציתי להאמין שאני מגניבה כמו שאני מתארת בסיפורים שלי. שמרתי על עצמי. לימים זה יצא בכעס עצמי וצלקות נפשיות.
אני לא שקרנית. הרי, באמת יש סיכוי שהבנתי לא נכון או שלא זכרתי. העובדה שהיא חושבת שאני שקרנית מכאיבה לי כל כך. אני באמת לא יודעת איך לתקן את זה. תוהה אם זה בר תיקון. לא יודעת איך לדבר איתה על זה. לא יודעת איך לדבר עם עצמי על זה. יש בסיס למה שהיא אומרת. אבל זה לא ברמה שהיא חושבת שזה. אני כבר לא שם. אני כבר לא צריכה את השקר כדי להגן על עצמי.
כמה חודשים אני סוחבת את הריב שהיה לנו. כשהיא אמרה לי שהיא אוהבת אותי והתפרצתי בבכי.
כבר כמה פעמים הרגשתי שתוקפים אותי, שלא מאמינים לי, שזה לא משנה שאני אומרת את האמת. יש עליי כבר סטיגמה במשפחה. זה קרה כמה פעמים לאחרונה, כמו בשבת אחת שהגעתי הביתה עם ז'קט שחברה נתנה לי, אחותי החליטה שזה ז'קט שלה ואני לקחתי לה אותו. וזה לא משנה מה אמרתי – האמינו לה.
והיה לי דיאלוג פנימי עם עצמי, בגלל אינספור הפעמים האחרות שקרה משהו דומה, האם אני מתעצבנת עכשיו, או שומרת על קור רוח? אבל אם אתעצבן, עוד יותר יחשבו שהיא צודקת. אם אשמור על קור רוח, יחשבו שזה באמת לא שלי. וזה לא משנה מה הייתי בוחרת – ההחלטה שאני שקרנית כבר קיימת שנים.
ואמא שלי? יש לי ציפייה שהיא תמשיך להיות גאה בי, גם עכשיו. כשאני בת 25. שיש לי ציונים גבוהים והיא תתלהב. שאני מציגה, שאני מופיעה, שתראה לי שאיכפת לה. וזה כואב לי, כי לפעמים אני מרגישה שהיא לא מאמינה שאני באמת מצליחה, שאני באמת טובה. ואני מרגישה מפגרת, כי אני כבר לא ילדה קטנה, אני כבר לא צריכה חיזוק חיובי אחרי כל דבר טוב שאני עושה.
//טל עוז