ובחלומי ירדתי מהאוטובוס בתחנה המרכזית, תא המטען נפתח, משכתי את המזוודה הגדולה שלי ממנו ובאתי ללכת. כשלפתע הרגשתי טפיחה בגב וקול גברי קורא בקול: ״היי, זאת המזוודה שלי!".
אני מסתובב לאחור ורואה שהאדם העומד מולי הוא אני שנראה קצת אחרת. אני עוזב את המזוודה מבלי לדבר ומגיש לו אותה, הוא לוקח אותה וממהר ללכת. אחרי זה הסתכלתי על ההשתקפות שלי מהאוטובוס אבל האוטובוס התניע ונסע עוד לפני שהספקתי.
ואז מישהי באה מאחוריי ולחשה לי בשפתיה הגדולות ובקולה הקר ממש קרוב לאוזן: ״החיים מורכבים דרלינג, ואהבה זה לא כמו שראית בסרטים של וולט דיסני כשהיית ילד קטן. במציאות מיקי מאוס ומיני מאוס מזמן זוג גרושים״, עצמתי עיניי, התקרבתי אליה עם שפתיי בשביל לנשק אותה אך היא הסבה את ראשה לאחור ונעלמה כלא הייתה והרגישה שגם לא תהיה.
אז המשכתי לרחף בחלומי והחלטתי שהפעם אני מסתכל על השמש קרוב, ישר בפנים. אז התחלתי לעוף לכיוונה, והרגשתי שאני מתבלבל בדרך איכשהו ומתחיל לשאול את עצמי שאלות האם זה בטיחותי לעוף ככה לשמש בלי שום קרם הגנה או איזה כובע או משקפיי שמש ועוד ועוד…אך נמאס לי ממחשבות הזהירות האלו.
צילום: (visualphotos.com)
ז' על כולם. אני תמיד חשבתי שאם למות אז עדיף להישרף מהשמש. אז המשכתי לרחף לכיוונה כשלפתע הבנתי ששום דבר לא באמת שייך לי וגם לא לאף אחד אחר, ולא משנה מה אתה מחזיק כרגע ביד, בסוף הקלף הזה יזרק על השולחן באמצע משחק פוקר חסר משמעות ותשכח שמתישהו הוא היה בחפיסת הקלפים שהיתה לך ביד.
אז התחלתי להתקרב לשמש, עורי התחיל לקבל שלפוחיות, נשימתי הייתה כבדה ושיערי בער. אך זה לא הפריע לי, המשכתי לרחף לכיוונה, וככל שאני מתקדם העור שלי נשרף יותר ויותר והריח שיצא ממנו ומהבשר של גופי הסריח מאד.
אז התקרבתי יותר לשמש, ממש בחלל החיצון הייתי. וממש רגע לפני שבאתי לגעת בה גליתי שהיד שלי נשרפה מהחום שלה. אז רציתי לדרוך עליה אך גם רגליי כבר נשרפו קליל ממנה. מה עזר לי אז מסע הריחוף הזה לשמש, להיות כל כך קרוב אליה, מוכן להישרף לגמרי בשבילה. אבל ברגע האמת, בשניה הכי חשובה. זאת שאני אמור לגעת בה ולהיות עליה אני אפר ואבק לגמרי.
רגע, זה לא מה שרציתי בעצם? ולאן לעזאזל המזוודה שלי נעלמה?
ואז קמתי מהשינה, ואת חלומי המשכתי לחלום.
גם כשעיניי פקוחות.
// שי טירי