לפני כשבוע עזבתי ברגשות מעורבים את מקום העבודה בו עבדתי ב(כמעט) שנתיים האחרונות. ציפיתי שלפני שאצא מהבניין מישהו יקירן לי סרטון מרגש כזה עם הרגעים הכי גדולים שלי, שיסכם את השנתיים שלי במשרד כמו שעושים למודחים של האח הגדול. במקום זה קיבלתי כמה חיבוקים חמים שהקשו על החלטתי לצאת לדרך חדשה ומצד שני גם הופיעה תחושת הקלה ענקית שהתפשטה לה בגופי.
בימים אלו אני מחפשת עבודה חדשה, שזאת סוג של פעילות שהיא דיי עבודה בפניי עצמה.אני מוצאת את עצמי נתקלת בעשרות מודעות להצעות עבודה שמבטיחות לי עתיד בו אוכל להתגלגל ערומה באמבטיית כסף ממש תוך זמן קצר, וכאלו שמציעות עבודה מבטיחה ולטווח ארוך באתר למבוגרים בלבד, ולבסוף אני נאלצת להישאר עם ההצעות האמיתיות, שבאמת רלוונטיות לסטודנטית שכמוני: מלצרות למשל. סתם, אין סיכוי שאני מתדרדרת לשם. אבר.
זה נורא קשה להיות סטודנטית במדינת ישראל של שנת 2014. לא מספיקה העובדה שאני צריכה להתמודד עם מבחנים וקורסים לא פשוטים בכלל, אני גם צריכה להתמודד עם מקומות עבודה שפשוט לא מבינים איך יתכן שאדם לא פנוי עבורם 24/7 ואיך זה שאני, החוצפנית, לא מוכנה לעבוד בשביל 25 שקלים לשעה.
אחד הדברים שאני הכי לא אוהבת בסוגיית חיפוש עבודה הוא המחשבות הטורדניות האלה, שנלוות לראיונות עבודה. לפני כל ראיון אני מתלבטת: מה ללבוש? איך לסדר את השיער? כן אודם? לא אודם? והכי חשוב – האם להוריד את העגיל בגבה. "נההה" אני אומרת לעצמי. העגיל גם ככה שקוף ואף אחד לא שם לב אליו. "ומה עם ההוא בלשון?" קופצת לה עוד מחשבה לראשי. לבסוף אני מחליטה שהוא נשאר וזהו. מי שישים אליו לב אם בכלל, יחיה עם העובדה שפיסת מתכת תקועה לי בבשר. בעצם זאת אני שחיה איתה ואנחנו חיות נפלא ביחד.
אחרי סאגת העגילים מגיעה סאגת הקעקועים: את רובם לא רואים, מלבד שניים שממוקמים לי על הידיים. לרגעים אני אומרת לעצמי שבחרתי מיקום ממש מחורבן לקעקוע ומיד לאחר מכן אני מבינה שמי שמחורבן באמת זה כל אותם האנשים שלא מצליחים להפנים שזה שיש לי קעקוע לא הופך אותי לזונה בדימוס, גם לא למלח או לאופנוען שפרש בשיא הקריירה וגם לא לאדם פחות טוב מאחרים. העובדה שבחרתי להצניח איזשהו ציור על העור שלי ממש לא מתקשרת לכמה ילדה טובה או רעה אני. ואני באמת ילדה טובה.
אני מבינה שבמוחם של הרבה אנשים קעקועים ועגילים נתפסים כאקט מרדני, אבל לצערי מעולם באמת שלא הצלחתי להבין למה. האם אהבת פירסינגים שמורה רק לילדים שחצי מהילדות בילו בפארקים כאלה ואחרים הרחק מהבית? האם קעקועים על בחורה (או על גבר) באמת מבטאים איזה עבר מיני מפוקפק או ליברליות יתר? נו ברצינות.
כל מי שמכיר אותי יודע שאני אמנם קצת מרדנית אבל עם נפש של חננת על, שאני סברס מבחוץ אבל מבפנים אני צמר גפן של יום העצמאות, שמסוגלת לבכות ממראה של חתול רחוב זנוח. אז נכון, אני קיקשתא עם ציורים עליו. סו וואט? חברים, הגיע הזמן להתקדם ולהיות בעלי ראש קצת יותר פתוח. יכול להיות שאת חלקכם זה יפתיע, אבל אני נשבעת שיש לי לא מעט יכולות שבהם הקעקועים לא פגעו.
הגיע הזמן שכולנו נהיה אנשים קצת פחות שיפוטיים ושנכניס לעצמנו לראש שפירסינגים, קעקועים, צורת לבוש ייחודית, צבעים בשיער או כל דבר שהוא לא בגדר מה שמוחות צרים מגדירים "נורמאלי" הוא לאו דווקא טוב פחות, אלא לפעמים בדיוק להפך – לפעמים אפילו יותר מיוחד, או יצירתי.
אם רק ניתן צ'אנס לבני אדם שנייה אחת יותר לפני שנפסול אותם, אולי נגלה שגם אנחנו, יצורים מושלמים שכמונו, מסוגלים לטעות בשיפוט.
//אורלי נמט